<h1>ראב"ן שו"ת בסוף הספר</h1>
<h2>דף ט:</h2>
הזב בימי ספרו אם מטמא אדם אם לאו. עיינתי בתורת כהנים בפרשת זבין [פ"ה מי"א] ומצאתי בפרשת וכי יטהר הזב וגומר וטהר מלטמא כלי חרס במשא וכו' עד חזר רבי יוסי הגלילי ופירש ומה אם במקום שלא עשה בגדי המטמאין בשרץ כבגדים בשרץ עשה את כלי חרס בשרץ כאדם בשרץ מקום שעשה את בגדי המטמאין בזב כבגדים בזב אינו דין שעשה את כלי חרש בזב כאדם בזב ת"ל וטהר מלטמא כלי חרס במשא. ואע"ג שאין מפרשין לחכם ואינך צריך כי כל רז לא אנס לך אפרשנו לתלמידך. מקום שלא [עשה] בגדי המטמאין בשרץ, שהנוגע בשרץ לא כתיב ביה כיבוס בגדיו דלא ניטמאו, אבל בגדים הנוגעין בשרץ ניטמאו, כדכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק וגומר. עשה כלי חרס בשרץ כדכתב תנור וכיריים יותץ וגו', שנטמא בשרץ כאדם הנוגע בשרץ שהוא טמא. מקום שעשה בגדי המטמאין בזב, שהנוגע (בגדיו) בזב מטמאין בגדיו כדכתיב והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. כבגדים בזב, פירוש כבגדים הנוגעים בזב ממש שהן טמא. אין דין שנעשה את כלי חרס בזב שיטמא אותו במשא, כאדם בזב. ת"ל וטהר מלטמא כלי חרס במשא, וטהר דורש כמו וטהר, כלומר מקצת טהרה היתה בימי ספרו קודם טבילה, שאינו מטמא כלי חרס בהסיט בימי ספרו, כמו שמטמא בימי ראייתו, אבל משכב ומושב ואדם וכלים מטמא בימי ספרו עד שיטבול, אבל משטבל אינו מטמא אלא תרומה וקדשים. פירוש, כאדם הנוגע בזב בימי ספרו הוא טמא, ת"ל וטהר (מלמטה) [מלטמא] כלי חרס במשא. ענין אחר. וטהר, קרא יתירא הוא דהא [כתיב] וספר לו שבעת ימים לטהרתו, וטהר יתירא למדרש דבימי ספרו אינו מטמא כלי חרס במשא. וכיוצא בזה אמרינן גבי מצורע בתו"כ [ר"פ מצורע פ"ב מ"ו] וכבס המטהר את בגדיו וכו' מלטמא משכב ומושב, לפי שיש שני כבוסים, אחד מלטמא משכב ומושב הוא הראשון שאחר גמר צרעתו, ואחד מלטמא בגדים במגע הוא השי[ני] שאחר ספירת ז' שיושב חוץ לאהלו, שבתוך אותן ז' הימים מטמא אדם ובגדים. וזה ששאל רב אחדבוי בר אמי מרב ששת בפ"ק דב"ב מניין למצורע שמטמא אדם בימי ספרו, דהתם לא תניא אלא אחד בגדים במגע אבל אדם לא תניא, ואמר להו הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם. וכבר פירשתי אותו בזה הספר בב"ב.
<h2>דף יז:</h2>
מגדל עזר אבן נזר הרב ר' אליעזר המקום יהיה בעזרו ויבקע כשחר אורך בלב אוהביך החתומים למטה, אמנה איגרת הזאת הובאה לידינו אע"פ שאין אנו כדיי אך ענותנותו (התבוננו) [תרבני], ונשיב כפי עניות דעתינו כי בחלונות שעל גגים אין מחזיקין זה על זה כאשר דן הרב וחרוץ משפטו אמת לאמתו, (מכמה) [דכמה] דברים שאין משתמשין בגגין ואין שם היזק ראייה ועוד ארבע וחמש שנים יפתח אדם חלון על גג חבירו (דלא) [ולא] יוודע לו כי (ש)על הגגין [אין] העין שולטת ומעשים בכל יום שפותחים וסוגרים בלא דין ודברים. ואף ר' זירא ור' אילעא לא נחלקו [נ"ט.] בחלון למעלה מד' אמות כי אם (ביטל) [ביכול] למחות שלא לפתוח, ר' זירא סבר אינו יכול למחות שהרי אם ירצה בעל החלונות יפיל כותלו עד ד' אמות שהרי שנינו [ה'.] מארבע אמות ולמעלה אין (מחיתין) [מחייבין] אותו, [ומאחר שאם ירצה הלה לסתור כותלו עד ד' אמות ויהא פרוץ לו מהכל הרשות בידו אף לחלונותיו אינו יכול למחות], ור' אילעא סבר כל זמן [שהחלון] קיים לא מצי לאיצטנועי מיניה ויש שם היזק ראייה (גם על ידי שדש מאחר שאם ירצה הלה לסתור כותלו עד ד' אמות ויהא פרוץ לו מהכל הרשות בידו אף לחלונותיו אינו) יכול למחות [ע"כ] אם רוצה להגביה כותלו ולבנות בירה גדולה נגד החלונות שהם למעלה מד' אמות יגביה ויבנה אין קול ואין עונה, וכל שכן בחלון שעל הגג.
ועל ששאל הרב אהא דאמרינן [ל"ה:] דגוי אין לו חזקה אלא בשטר, ה"מ גוי על ישראל אבל על חבירו גוי יש לו חזקה, או דילמא דלא שנא, בין חולקין אנו (כי) [בין לא], יש לומר אין זה דבר פסוק אלא בדינא דמלכותא (ש)יש לו [ו]דברים שאינן מיושרים בדינינו [דנין] על ידי דינא דמלכותא, ואף בשטרות שבין ישראל לחבירו העולין בערכאותן תנן בפ"ק דגיטין [י':] אע"פ שחתומין גוים כשרים ואמרינן בגמרא בשלמא מכר כו' אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא שטרא חספא בעלמא ומשני האמר שמואל דינא דמלכותא דינא, אלמא שאנו מטין דינינו לדינא דמלכותא הקבוע להם. והא דאמר ליה אביי לרב יוסף [נ"ד:] מי אמר שמואל הכי וכו' ומתרץ לה אביי (דודאי) [דורא] דרעוותא (בו) [כו'], נראית השיטה מסקנא דשמעתא שלא עמדו (דבריך) [דבריו] בהא דקאמר ומלכותא אמר לא ליקני איניש אלא באיגרתא מדרב הונא בר' אבין [ור' אבין] ור' אילעא וכל רבותינו שווין בדבר. והנה אנו רואין (ושוהע) שדינהו עכשיו בחזקה בלא שטר, והא דאמר רב יהודה מה גוי אין לו חזקה (אין לו) אלא [ב]שטר, אינו אומר שדבר זה פסוק להם, אלא כך אומר מה גוי המחזיק בשל ישראל ומערער אותו ישראל ואומר שלי הוא ובא לדון בפנינו והגוי אומר שמכר לו והביא עידי ישראל שהחזיק בה בשופי שלש שנים לא נידוננו בדין חזקה אלא בשטר (חזקה) ראייה שמכרה לו דשמא חוב היה לו עליו ועיכבו בעקיפין דסתם גוי [בא בעקיפין] וישראל זה שלא מיחה לא הפסיד כדאמרינן [ל"ו.] הני דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו, הכי נמי ישראל הבא מחמת גוי שלקח מן הגוי הקרקע שהיתה של ישראל והחזיק בה הגוי שני חזקה בטענת מכר או מתנה ויש לו עידי חזקה ובא ישראל אחר וערער על זה שלקחה מן הגוי ויש לו עדים שהיתה שלו אין סומכין על אותה חזקה שהחזיק בה אותו הגוי שלקחה ישראל זה ממנו אלא א"כ הביא שטר שלקחה אותו גוי מיד אותו ישראל שמכרה לו, והיינו דקאמר רב אשי אי אמר ישראל קמי דידי זבנה כו' משמע אפילו בלא שטר מועיל חזקה, והא דקאמר רב יהודה ניכסי הגוי הרי הן כו' קנה ומסקנא ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, שטרא לאו דוקא אלא עידי בטחון לפצות מעליו בלא עירעור וזהו במקום שטר ועדיין כל העולם עושין כן לפי שאין להן סופר מצוי. ואף על פי שאמרנו שיש להן חזקה, נראין הדברים שראובן שלקח הבית עם החצר אין לו חזקת אורה בחצר, משום דהבא מחמת [גוי] דינו כמחזיק בנכסי הגוי שאין לו בחזקתו חזקת אורה כדקאמר טעמא גוי מכי מטא זזי לידיה איסתלק ליה נמצא שהמחזיק עתה מחזק בא להחזיק אף על פי שהוא מכוחו, ולא דמי לישראל הלוקח מישראל שייפו חכמים כוחו למכור כל זכות שתבא לידו וכל שכן בדבר שהוא מוחזק בו. עד הנה דברי האחד. וזה מכתב שכנגדו. ועל דיני החזקה הא דאמרינן גוי אין לו חזקה אלא בשטר ידענו כי כל רז לא אנס ליה (ברא') [נראה] לנו שהדין תלוי בכך שבימי חכמים אין להם חזקה זה על זה ואין קונין זה מזה כי אם בשטר (ידענו וכי) [וכן] ישראל מגוי, כדאמרינן בבבא בתרא [נ"ה.] ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה אין מוציאין אותה מיד השיני מאחר שלא נכתב שטר לראשון, ואם לא היה עדיין נוהג ממנהג זה במקומכם הרי טוב, ואם קונין במעות בלא שטר הכל הולך אחר המנהג נהרא נהרא ופשטי כדין מלכי המדינות כי אף בימי החכמ[ים] הולכת אחר מנהג מדינה ומדינה כדאמר שמואל [שם] (דאריחת) [דאריסותא] דפרסאי עד ארבעין [שנין] [ו]במקומינו קונין במעות בלא שטר. גם על החלון אם מנהג במקומכם דינא דמלכותא שמחזיקין מחלונות גוי על חבירו, גם זה שקנה מן הגוי יכול להחזיק כי כל זכותו מכר לאותו שקנה ראשון, ואם אינן מחזיקין זה על זה כמו שבמקומינו אין מחזיקין זה על זה אין בדברי המוחה כלום, ואם לא בנה כך את הבית ביד הארמאי אין בכך כלום כי ידם תקיפה וכמה דברים צריך לעשות להם דרך בקשה ואף כי הדין עמנו וצורינו יאיר עינינו בתורתו. אליהו בר' יהודה, משה בר' יחיאל.
זאת שאילת דין חלונות אשר שאלתי לצרפת אבוא בקצרה אשר לא כדת לפני רבותיי שבצרפת אני החתום למטה המה הנקובים בשם, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו מאור הגולה (מורי ופרשיו מאור הגולה) מורי ורבינו נר ישראל רבינו יעקב בן רבינו מאיר אלופי ומיודעי הרב ר' אליהו ושעמו ורבינו משולם ושעמו והוצרכתי לשאול מחסידין. ראובן ושמעון שביתם מקורבין זה אצל זה ופתח ראובן חלון על גגו של שמעון כמה ימים, ועתה בא שמעון להגביה ביתו ולסתום חלונו של ראובן, ולראובן יש לו אורה בביתו מצד אחר, והנני דן בהלכה לפני רבותיי ומפרשה לפי דעתי ואם שגיתי המה יורוני. תנן [נ"ח:] חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה, פירוש ראובן הפותח חלון המצרי לחצירו של שמעון, ואינו פותחו לאורה כי יש לו אורה מצד אחר, אלא שפותחו לתשמיש אויר לישקף לראות בו לצד מזרח או למערב אין לו חזקה, כי הפותח לתשמיש אויר אינו פותחו אלא בשעה שהוא רוצה לישקף ולראות בו ואחר שקיפתו סוגרו, ולהכי אין לו חזקה דמצי אמר שמעון מה שלא מחיתי [ו]לא עיכבתי מלפותחו מפני שלא היה היזק ראייה שבעת שהוא סגור אני משתמש בכל חצירי ובעת פתיחתו אני משתמש בחצירי בצידי החלון מכאן ומכאן כי בחלון צר אינו יכול [לראות] אלא (בחצי) [בחצר] שכנגד החלון ואיני (חצר) [חסר] מתשמיש חצירי אפילו שעה אחת וזה נהנה וזה לא חסר הוא. ואם פותח ראובן חלון הצורי שיכול להוציא ראשו בו לחצירו של שמעון ולא עיכבו ולא מיחה בו הוי חזקה, שהרי מונעו מתשמיש חצירו לגמרי בשעה (שחוב) [שחלונו] פתוח שהרי יכול להוציא ראשו ולראות בכל החצר, ואף על פי (שבאת) [שבעת] שהוא סגור יכול להשתמש, (ש)בעת פתיחתו אינו יכול להשתמש ומחסרו מתשמיש היה לו למחות וכיון דלא מיחה מחלו(נת) ונתן לו רשות, וחלון צורי זה נמי עשוי לתשמיש אויר ולא לאורה ופעמים פותחו ופעמים סוגרו. ובחלון צורי פליגי רבי זירא ור' אילא, ר' זירא אומר למטה מד' אמות שנוח תשמישו לפתחו ולראות בו ויכול לעכב עליו שלא יפתחנו שהרי יש בו היזק ראייה כדפרשינן ואם לא מיחה הוי חזקה, למעלה מד' אמות שאין נח תשמיש לפתוח ולראות בו אלא אם כן יעלה במעלות או בסולם, אין לו חזקה, ואינו יכול לעכב עליו מלפתחו דהוה ליה כחלון המצרי ובשביל ראייה והשקפה לא יטרח [לעלות] מעלה ואינו מונעו מתשמישו בחצר והוה ליה זה לא נהנה וזה לא חסר. ורבי אילא אמר למעלה מארבע אמות נמי אין לו חזקה כדקא אמרינן דכיון דלא ניחא תשמישא בשביל ראייה אחת לא יטרח ויעלה ולהכי שתק ולא עכבו, אבל אם רוצה לעכבו יכול לעכבו מלפתוח דאמר ליה זימנין דסלקת וטרחת ותיראה בחצירי ותמנענו מתשמיש ותחסרינו. ומדחלון צורי דתנן במתניתין דאין לו חזקה למטה מד' אמות כדמוקי לה ר' זירא ורבי אילא, חלון המצרי נמי דתנן דאין לו חזקה למטה מד' אמות נמי מיירי, ועלה קאמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא הוי חזקה, שאם לא היה לראובן אורה מצד אחר ופתח חלון אורה אפילו (צד) [צר] כל שהוא למטה מד' אמות כיון דניחא תשמישתא להציץ ולראות בו כל שעה בחצירו של שמעון שכנגד החלון ומונעו מתשמיש באותו מקום לגמרי שחלון של אורה למעלה פתוח ואיכא היזק ראייה באותו מקום והוה ליה למחות ומדלא מיחה הוי חזקה, ולא דמי לחלון המצרי שאינו לאורה אלא לתשמיש אויר דהתם אחרי שקיפתו סוגרו ויכול להשתמש במקום שכנגד החלון בעת סגירתו כדפרישית, אבל חלון של אורה [אינו סגור לעולם ואינו יכול להשתמש נגדו לעולם, אבל חלון של אויר] שהוא למעלה מד' אמות (ש)אין לו חזקה לא לר' זירא ולא לר' אילא, דהא אין מונעו לשמעון מלהשתמש בחצירו ולא יטרח ויעלה בשביל לראות בו ואין כאן היזק ראייה, ולהכי לא מיחה. וכל שכן חלון של ראובן שהוא למעלה מגגו של שמעון שאין עליו תשמיש ואין בו היזק ראייה שלא היה לשמעון למחות לא בשביל היזק ראייה ולא בשביל תשמיש דאפילו לר' אילא אין לו חזקה לראובן והא אם היה בא שמעון למחות לא היה יכול דזה נהנה וזה לא חסר הוא וכגון זה כופין על מידת סדום, ושלומם ושלום תורתם יגדל לעד.
הננו משיבים על שאילתך במיעוט דעתינו. מה שאמר' שיש לראובן גם חלונות אחרים לאורה בביתו, מה בכך מכל מקום גם זה חלון מועיל שיש לו אורה יותר. ופירוש חלון המצרי אין לו חזקה אפילו למטה מד' אמות דיש לו היזק ראייה ויכול למחות, מיהו הואיל דלא קביעא תשמישתא שהוא קטן ואינו עשוי לאורה אלא לתשמיש שהוא עראי אין לו חזקה דיכול לומר לא חשתי למחות שאמרתי והלא עראי הוא היום או למחר יסתלק. ושל צורי שהוא גדול וגלי דעתיה שרוצה לקובעו זמן מרובה והוא למטה מד' אמות שמזיק לו בראייתו ולא מיחה לפיכך יש לו חזקה, דאין הטעם בשביל שאינו יכול להוציא ראשו משום דאין היזק ראייה, שהרי מכל מקום כנגדו הוא רואה, ותדע מדר' יהודה דאמר אם יש לו מלבן כו' שיש בו היזק ראייה ואפילו הוא קטן, ואין הטעם [אלא] משום קביעות, שאם אין בו היזק ראייה מאי טעמא דרבי יהודה נהי דקביע הוא ע"י מלבן והלא אפילו חלון אם הוא למעלה מד' אמות אין לו חזקה הואיל דאין לו היזק ראייה, ועוד [תנן] החלונות מלמעלן ומלמטן וכשנגדן ד' אמות [כ"ב.] ותני עלה מלמטה כדי שלא יעמוד ויראה וכו', והלא לשם אינו מכניס ראשו בחלון אלא עומד בכותל ורואה כנגד החלון וקא חשב ליה היזק ראייה. ומה שאמר שמואל ולאורה כל שהוא הוי חזקה, היינו למטה מד' אמות דוקא שיש היזק ראייה והוא תשמיש קבוע שהוא לאורה, אבל למעלה מד' אמות נהי תשמיש קבוע הוי הרי הוא כחלון צורי דאמרינן למעלה מארבע אמות אין לו חזקה. ומה שאמרת היכא שעל הגג פתוח חלונות לא היה מזיק לו לשמעון כלום הואיל דלית תשמיש לשם, ידענו שסברתו אף על פי (שאינו) [שאנו] רואין היזק ראייה בגגי [ו':] שני בתים משני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה כו', זה רוצה לומר בשביל שהיו גגותיהן שווין והיו משתמשין, אבל בזמן הזה אין (דרוב) [דרך] בני אדם להשתמש בגגין, הדבר נראה, אבל אין אנו יודעין אם יש לסמוך על סברותינו. ומה שאמרת לפרש הא דאמרינן דגוי אין לו חזקה אלא בשטר אם דוקא גוי על ישראל אבל על חבירו גוי אית חזקה, וכי יש לגוים דיני חזקות של שלשה שנים והלא אין להם אלא בדינא מלכותא כדאמרינן [נ"ה.] (ואדישת) [ואריסת] דפרסאי ארבעין שני וכו'. יצחק ברבי מרדכי נ"ע. משה בר' יואל.
שלום רב ועצום מאתי הכותב ומאת כל החבורה אליך אשל הגדול הרב ר' אליעזר בר' נתן אשרי הדור שאתה שרוי בתוכו שאינו יתום ואינו אלמון ודבריך טובים ונכוחים נשמעו לפנינו וברוך אתה וטעמך ברוך כי הם דברי אלהים חי. ובמשפט החלונות כוונתה יפה דרשת ויטיבו דבריך ופירושך בעינינו, אבל אגיד לך את הרשום מה שנראה בעיני מזה החלון שעשה ראובן על גג של שמעון, תלוי הדבר בראיית בית דין ובדיעות בני העיר אם אותו הגג אינו עשוי להגביה וקודם (זוכה) [זכה] באותו חלון אין לשמעון לסתום כנגדו, ודמי להא דאמרינן בפרק לא יחפור הבא לסמוך בצד המיצר [י"ז:] אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך ומפרש בשדה העשויה וכו' וכי פליגי בשאינה עשויה אביי אמר וכו' ורבא אמר אינו סומך דכי היכא דאת ממלכת וחפרת אנא נמי ממליכנא וחפירנא ואיכא דאמרי בשדה שאינה [עשויה] דברי הכל סומך דטעמא דממליכנא לא אמרן לייפות טענה כי מאחר שלא באו לחפור בבת אחת בטענה דממליכנא אינו יכול לעכב על חבירו אלא כיון דקדים זכה אם היום או למחר מימלך וחפר צריך להרחיק כדי שלא יזיק בור חבירו שקדם ועשה, הכא נמי אם זה הגג אינו עשוי להגביה וקדם חבירו ועשה חלונו על גגו בטענת ממליכנא לא הוה יכול בעל הגג לעכב עליו וקדם וזכה בעל החלון, ואם עתה בא להגביהו צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ויאפיל, ואם אותו הגג היה עשוי להגביה אז מתקיים דינך לגמרי, כי מאחר שאינו יכול למחות בעל הגג בבעל חלון דלית ביה היזק ראייה כדאמרינן [ו':] היה חצירו למעלה מגגו של חבירו [כו'], אין לו חזקה לבעל החלון בין עשוי לאורה בין אין עשוי לאורה ויכול שמעון לבנותו לסתום כנגדו. ובעלי תריסין שבחבורותינו הטו דעתם כי כל בית עשוי להגביה [ע"כ] אין לו חזקה לבעל החלון. ואדוני חכם כמלאך האלקים מה שיראה בעיניו יעשה. משולם בר' נתן. יוסף בר' אליהו. נתן בר' משולם. מאיר בר' משה.
ואני זנב האריות פחות (שבכלים) [שבכולם] כמכניס תבן לעפריים ולא כעטרה להתגדל אך תלמיד אני ויושב לפני הרב ואמרתי בליבי לכתוב משוגתי על הדין אולי יתגלגל הדבר ואדעה מה יבינינו הרב לימים ושנים. הן דימה לך רבינו משולם הבא לפתוח חלון על גג חבירו המשופע לבא לסמוך בצד המיצר בשדה שאינה עשויה לבור, ואין הנידון דומה לי ראייה, ואפילו אם תימצא לומר דגג אינו עשוי להגביה כדבריו, ולא דמי דבשלמא התם כיון דברשות קעביד דהא לא מזיק בההוא שעתא מצי סמיך שפיר וכי הדר מימלך ובעי חפר איבעי להו אירחוקי כי היכי דלא תיזיק בורא דחבריה דאי לא מרחיק נפל כותל דידיה במיא וכולהו כותלי דחבריה נמי נפלי ואישתכח דמזיק לבור ומיא דחבריה, ולא משום דחבריה זכי בדידיה כלל דמאן מחיל ליה אלא (שקיל) דידיה אזקיה לדחבריה, אבל הכא בין לאורה בין לאו לאורה בין למטה מארבע בין למעלה מארבע לא מצי זכי בדחבריה דאף על גב [דאינו] עשוי להגביה מכל מקום כל שעתא דמימלך מגביה ליה דהא לא מזיק בדחבריה (כו') [כלום] דאורה דידיה הוא דקא שקיל דעד השתא לא זכה בה כלל ומאן אחלה גביה, אלא משום מידת סדום אמר[ינן] ליה [ש]אינו יכול למחות שלא יהנה חבירו מן האורה כל זמן שאינו חסר ממנה, אבל כשיהיה חסר יקח את שלו, וכגון זה אמרו חכמים אין לו חזקה ואינו יכול למחות. ולפותח פתח גבוה תחילה ברשות הרבים נמי לא דמי דהתם נמי כי הדר פתח ליה פתח כנגדו מזיק לה בדידיה והיזק ראייה שמיה היזק. ואתה תכריעיני לכף זכות ושלומך נצח. שמואל בר' אליעזר.
<h2>דף כא:</h2>
על עסק ראובן ושמעון הדרין בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחד ב[י]ן הגוים ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה, ויצא שמעון ממבוי שהיה דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער שלו בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון, וטענו ראובן קא פסקת לחיותאי כי כל אותן שהן רגילין לבוא אצלי עד עתה באין אצלך, ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרין זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנינו, וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאין בני אדם מב' צדדין פעמים עוברין לפני פתח של זה ופעמים לפני פתח (שעל) [של] זה אבל פתח של זה (מהו קצני) [מהחיצונים] הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך. ועתה רבותי היכי נדייניה להאי דינא אי (כרבה) [כרב הונא] דאמר [ב"ב כ"א:] דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה מצי מעכב וכל שכן אבר מבואה אחריתי, וסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא מדאמר(י) רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה ואמר ליה רבא אפילו תימא רבנן וכו' ומדמהדר רבא לאוקמי לרב הונא כרבנן ש"מ דעיקר הוא, וברייתא נמי כרב הונא דייקי דתניא [שם כ"א.] היזק אחד מבני מבוי שביקש לעשות רופא וכו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיותיה לא כל שכן ותניא נמי מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא וכו', ואף על גב דתניא תיובתא עושה אדם חנות (בתוך) [בצד] חנותו של חבירו, הא מוקמינן לה כרבנן תנא קמא (כרבן) [דרבן] שמעון ורב הונא דאמר כרבן שמעון וכיון דמוקמינן דרב הונא כרבן שמעון עיקר הוא דאמר רבי יוחנן [ב"ב קע"ד.] כל מקום ששנה רבן שמעון [בן גמליאל] במשנתינו הלכה כמותו וברייתא נמי קרויה משנה חיצונה ואמרינן נמי שנו חכמים בלשון המשנה וכו', ונדון אחר רב הונא. או (דליכא) [דילמא] כיון דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה ואמר(ינן) דבר מתא אבר מתא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו הואיל ואינו שכינו בעיר ואי שייך בכרגא הוי כשכינו בעיר ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעיר אבל לא אצלו במבוי שלו ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב וכל מילתא (דתנא) [כתנא] קמא דרבן שמעון אזלא. ובעי רב הונא בריה דרב יהושע אבר מבואה דעלמא מאי, כלומר הא דאמר תנא קמא ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ומצי לאוקומי. ועלתה בתיקו, ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותיה דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון, או דילמא כיון דפסק ליה לחיותיה הוי כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא. ואם תמצא לומר דממונא הוא ולקולא, מי אמרינן כיון דרב הונא סבר דפלוגתא דרבנן ורבן שמעון [אינו] אלא [ב]ב' שכנים במבוי וקאמר איהו (כרבנן) [כרבן] שמעון ולרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה אי אפילו שכינו שבעיר קאמרי רבנן, כרב הונא דיינין דפשיטא ליה דבשכינו שבעיר לא פליגי דוודאי מעכב. ואמרינן [ב"מ ע"א.] הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לו חנות וימעט חיותו, מכלל דאם לא קראו לא יסמוך והיינו כרב הונא ודיינין כוותיה. על כל דבריי יעיינו רבותי אשר להם גולת עליות וגולות תחתיות ואור יקרות וקיפאון ויעמידוני על האמת.
תשובה מה ידענו ולא תדע כי עמך מקור ומה יוסיף מקורינו אכזב האמנם לא אבית לשתות כי אם לתהות בקנקן ואף חדש אין בו ולשאת ביתר שאת את ראשינו וענוותך תרבינו ואנחנו לא הגענו לשלשת הרועים ועל כי אין מסרבין לגדול ולא נשים יד על פה לפי מעט דיעה בינה וראות עינינו נשיבו מילין לפי חורפך בטילין ומשוגותינו אתנו תלין. חזרנו על כל צידי ראיות, דוקא קאמר דאוקי ריחיא דהיזיקו ניכר ומצוי ופוסק חייו מההוא דאין לו מחיה כי אם בזה, אבל שאר משא ומתן עם בני מבוי שלו אפילו רב הונא [מודה] דלא מצי מעכב. אי נמי כגון חנות וחייט שהוא אומנתו זה חייו, אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלות ברבית אין נראה שיכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך. ולדבריך אין אחד דר עם חבירו כלל, ועוד אפילו רב הונא דאסר להעמיד רחיים הני מילי לבני מבוי שלו אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולין לעכב דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקלאי כו' מעלמא אתו ולעלמא (לא) [ל]יזבנו וכל שכן בן מבוי שהעמיד ריחים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב רק שלא יטחון לבני מבוי שלו שרגילים אצלו, והכי נמי שמעון יכול להלות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפילו לרב הונא. ועוד דמוקמינן רב הונא כרבן שמעון ואין הלכה כמותו בברייתא, דהכי משמע באלו טריפות [נ'.] גבי בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן דלית הלכתא כוותיה בברייתא, וגבי אבל איצטריך [שם] לפסוק הלכתא כוותיה ומייתי סייעתא [מ]דשמואל [דאמר] הלכה כדברי המיקל באבל, וגם במסכת שבת בפרק רבי אליעזר [קל"ו.] מי פליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה (וכו') [כמותו], ואף רבי יוחנן גופא מסיק התם [חולין שם] [דלית] הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ולא פרכינן מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון וכו', אלא היינו טעמא דבברייתא לא אמר רבי יוחנן הלכה כמותו, ועוד ממילתיה דייקא מדקאמר במשנתינו ולא אמר מקום ששנה סתם כדאמר גבי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי בכל דוכתא מפי רבינו הלוי. ועוד מדרב הונא בריה דרב יהושע בעי לה [בר] מבואה אבר מבואה אחרינא ועלתה בתיקו והיינו לשון בעל התלמוד שסידר הגמרא ועלתה בתיקו, שמע מינה הכי סבירא ליה. ועוד אמרינן [ב"מ ק"ח:] האי מאן דזבין ארעא מגוי אמצרא דישראל חבריה לית ביה משום דינא דבר מצרא דאמר ליה אריא אברחי מינך, ואי (אתה) [איתא] לימא ליה פסקת לי לחיותא שיהו עוברים עליך וקונים ממך ונושאין ונותנין עמך אלא ש"מ אינו טענה. ומה שאמרת מאחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן, אין הנדון דומה לראיה דהתם דוקא בני חצר מצי מעכב דאינם יכולים לסבול דריסת רגל כל האדם וחצר הרשות קנוי להם לבני חצר אבל מבוי רשות כל אדם הוא ודריסת הרגל וזה עושה בשלו וזה עושה בשלו. ומה שפסקו הגאונים הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו להעמיד חנות בצד חנותו, רבינו שלמה [בב"מ ע"א.] שדא ביה נרגא והביא מההוא דאמר בכתובות [נ'.] באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו התם מה שייך לומר להעמיד חנות ולפסוק חייו אלא להתריס ולהתקוטט עמו קאמר. ואפילו לדברי הגאונים, לא מצית למידק מינה דמי שאינו קורא לחבירו רשע מצי מעכב שלא יפסקו חייו אפילו לשכינו, דמצינו למימר אבר מתא אחריתא מצי מעכב דהואיל ולא קראו רשע אסור לפסוק חייו אבל לשכינו אפילו לא קראו רשע מצי לפסוק ולא מעכב. ומה שאמרת דשייך הכא תיקו דאיסור, קיבלנו מרבינו הקדוש הלוי דאפילו הא דאמרינן תיקו דממונא לקולא קשה בעיניו מה שייך לומר קולא גבי ממונא דאי להא קולא לכשנגדו חומרא הוא הואיל המוציא מחבירו עליו הראיה וכל שכן דאיסורא לא שייך למימר הכא נמי (דהוא) [דהא] ממש גוזל או מוסר כל ממון חבירו דיותר נוטל נשמתו מזה והוי (חרם) [גורם] בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא. וכאשר ראינו וידענו כתבנו לך ואת לא תעבד עובדא כי אם בבינתך וחכמתך כי עמך תמות חכמה ובאורך ימים תבונה. תמיה אני אליעזר על פה קדוש רבינו שלמה שפירש יורד עמו לחייו להתקוטט ולהתריס עמו גבי בנו, הרי נוכל לפרש גבי בנו נמי שיקפח פרנסתו ולא יפרנסנו כפירוש הגאונים גבי קורא לחבירו רשע שמעמיד חנות ומקפח פרנסתו. ומה שכתבו הגוזל או מוסר ממון חבירו הוי גורם בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא, חלילה כי יש איסור בדבר כדאמר בפרק לא יחפור [כ"ג.] זאת אומרת גרמה בנזקין אסור. ופירשתי שם פירוש יפה בזה הספר [דף ק"א ע"ד].
<h2>דף כב:</h2>
ומה ששאלתי לך על מי שסמך חומתו על חומת חבירו אם בית דין מחייבין לסלק חומתו ולשבר או תקנת מריש בו. ואני [לא] הייתי צריך לשאול, אבל הבית דין אין סומכין עלי לפיכך שאלתי שישמעו לך ולידע דעתך הנקייה. שמריה בר' מרדכי. ועל שאילת החומה איני יכול להבין היאך סמך חומתו על חומת חבירו, אם החומה היתה של ראובן ובנה עליה שמעון בניינו הרי השיג גבול ועומד באויר עד שיפייס את ראובן בדמיו יפיס או ישבר חומתו. ואם סמך שמעון חומתו אצל חומת ראובן והיה לו להתרחק ממנה טפח או פרסת רגל או יותר, זה נהנה וזה לא חסר הוא שהרי ראובן אין לו שימוש שם, מיהו כדי להצילו מהשגת גבול יאמרו בית דין כמה דמי טפחים או יותר שהשיג יתן לו שאין בין זה למוריש כלום ואם יכול ראובן להשתמש במה שהשיג לו לפי חשיבות שימה [י]אמדוהו ויתן לו דמים.
<h2>דף כג.</h2>
על עסק ראובן ושמעון הדרין בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחד ב[י]ן הגוים ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה, ויצא שמעון ממבוי שהיה דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער שלו בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון, וטענו ראובן קא פסקת לחיותאי כי כל אותן שהן רגילין לבוא אצלי עד עתה באין אצלך, ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרין זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנינו, וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאין בני אדם מב' צדדין פעמים עוברין לפני פתח של זה ופעמים לפני פתח (שעל) [של] זה אבל פתח של זה (מהו קצני) [מהחיצונים] הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך. ועתה רבותי היכי נדייניה להאי דינא אי (כרבה) [כרב הונא] דאמר [ב"ב כ"א:] דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה מצי מעכב וכל שכן אבר מבואה אחריתי, וסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא מדאמר(י) רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה ואמר ליה רבא אפילו תימא רבנן וכו' ומדמהדר רבא לאוקמי לרב הונא כרבנן ש"מ דעיקר הוא, וברייתא נמי כרב הונא דייקי דתניא [שם כ"א.] היזק אחד מבני מבוי שביקש לעשות רופא וכו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיותיה לא כל שכן ותניא נמי מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא וכו', ואף על גב דתניא תיובתא עושה אדם חנות (בתוך) [בצד] חנותו של חבירו, הא מוקמינן לה כרבנן תנא קמא (כרבן) [דרבן] שמעון ורב הונא דאמר כרבן שמעון וכיון דמוקמינן דרב הונא כרבן שמעון עיקר הוא דאמר רבי יוחנן [ב"ב קע"ד.] כל מקום ששנה רבן שמעון [בן גמליאל] במשנתינו הלכה כמותו וברייתא נמי קרויה משנה חיצונה ואמרינן נמי שנו חכמים בלשון המשנה וכו', ונדון אחר רב הונא. או (דליכא) [דילמא] כיון דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה ואמר(ינן) דבר מתא אבר מתא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו הואיל ואינו שכינו בעיר ואי שייך בכרגא הוי כשכינו בעיר ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעיר אבל לא אצלו במבוי שלו ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב וכל מילתא (דתנא) [כתנא] קמא דרבן שמעון אזלא. ובעי רב הונא בריה דרב יהושע אבר מבואה דעלמא מאי, כלומר הא דאמר תנא קמא ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ומצי לאוקומי. ועלתה בתיקו, ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותיה דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון, או דילמא כיון דפסק ליה לחיותיה הוי כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא. ואם תמצא לומר דממונא הוא ולקולא, מי אמרינן כיון דרב הונא סבר דפלוגתא דרבנן ורבן שמעון [אינו] אלא [ב]ב' שכנים במבוי וקאמר איהו (כרבנן) [כרבן] שמעון ולרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה אי אפילו שכינו שבעיר קאמרי רבנן, כרב הונא דיינין דפשיטא ליה דבשכינו שבעיר לא פליגי דוודאי מעכב. ואמרינן [ב"מ ע"א.] הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לו חנות וימעט חיותו, מכלל דאם לא קראו לא יסמוך והיינו כרב הונא ודיינין כוותיה. על כל דבריי יעיינו רבותי אשר להם גולת עליות וגולות תחתיות ואור יקרות וקיפאון ויעמידוני על האמת.
תשובה מה ידענו ולא תדע כי עמך מקור ומה יוסיף מקורינו אכזב האמנם לא אבית לשתות כי אם לתהות בקנקן ואף חדש אין בו ולשאת ביתר שאת את ראשינו וענוותך תרבינו ואנחנו לא הגענו לשלשת הרועים ועל כי אין מסרבין לגדול ולא נשים יד על פה לפי מעט דיעה בינה וראות עינינו נשיבו מילין לפי חורפך בטילין ומשוגותינו אתנו תלין. חזרנו על כל צידי ראיות, דוקא קאמר דאוקי ריחיא דהיזיקו ניכר ומצוי ופוסק חייו מההוא דאין לו מחיה כי אם בזה, אבל שאר משא ומתן עם בני מבוי שלו אפילו רב הונא [מודה] דלא מצי מעכב. אי נמי כגון חנות וחייט שהוא אומנתו זה חייו, אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלות ברבית אין נראה שיכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך. ולדבריך אין אחד דר עם חבירו כלל, ועוד אפילו רב הונא דאסר להעמיד רחיים הני מילי לבני מבוי שלו אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולין לעכב דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקלאי כו' מעלמא אתו ולעלמא (לא) [ל]יזבנו וכל שכן בן מבוי שהעמיד ריחים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב רק שלא יטחון לבני מבוי שלו שרגילים אצלו, והכי נמי שמעון יכול להלות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפילו לרב הונא. ועוד דמוקמינן רב הונא כרבן שמעון ואין הלכה כמותו בברייתא, דהכי משמע באלו טריפות [נ'.] גבי בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן דלית הלכתא כוותיה בברייתא, וגבי אבל איצטריך [שם] לפסוק הלכתא כוותיה ומייתי סייעתא [מ]דשמואל [דאמר] הלכה כדברי המיקל באבל, וגם במסכת שבת בפרק רבי אליעזר [קל"ו.] מי פליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה (וכו') [כמותו], ואף רבי יוחנן גופא מסיק התם [חולין שם] [דלית] הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ולא פרכינן מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון וכו', אלא היינו טעמא דבברייתא לא אמר רבי יוחנן הלכה כמותו, ועוד ממילתיה דייקא מדקאמר במשנתינו ולא אמר מקום ששנה סתם כדאמר גבי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי בכל דוכתא מפי רבינו הלוי. ועוד מדרב הונא בריה דרב יהושע בעי לה [בר] מבואה אבר מבואה אחרינא ועלתה בתיקו והיינו לשון בעל התלמוד שסידר הגמרא ועלתה בתיקו, שמע מינה הכי סבירא ליה. ועוד אמרינן [ב"מ ק"ח:] האי מאן דזבין ארעא מגוי אמצרא דישראל חבריה לית ביה משום דינא דבר מצרא דאמר ליה אריא אברחי מינך, ואי (אתה) [איתא] לימא ליה פסקת לי לחיותא שיהו עוברים עליך וקונים ממך ונושאין ונותנין עמך אלא ש"מ אינו טענה. ומה שאמרת מאחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן, אין הנדון דומה לראיה דהתם דוקא בני חצר מצי מעכב דאינם יכולים לסבול דריסת רגל כל האדם וחצר הרשות קנוי להם לבני חצר אבל מבוי רשות כל אדם הוא ודריסת הרגל וזה עושה בשלו וזה עושה בשלו. ומה שפסקו הגאונים הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו להעמיד חנות בצד חנותו, רבינו שלמה [בב"מ ע"א.] שדא ביה נרגא והביא מההוא דאמר בכתובות [נ'.] באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו התם מה שייך לומר להעמיד חנות ולפסוק חייו אלא להתריס ולהתקוטט עמו קאמר. ואפילו לדברי הגאונים, לא מצית למידק מינה דמי שאינו קורא לחבירו רשע מצי מעכב שלא יפסקו חייו אפילו לשכינו, דמצינו למימר אבר מתא אחריתא מצי מעכב דהואיל ולא קראו רשע אסור לפסוק חייו אבל לשכינו אפילו לא קראו רשע מצי לפסוק ולא מעכב. ומה שאמרת דשייך הכא תיקו דאיסור, קיבלנו מרבינו הקדוש הלוי דאפילו הא דאמרינן תיקו דממונא לקולא קשה בעיניו מה שייך לומר קולא גבי ממונא דאי להא קולא לכשנגדו חומרא הוא הואיל המוציא מחבירו עליו הראיה וכל שכן דאיסורא לא שייך למימר הכא נמי (דהוא) [דהא] ממש גוזל או מוסר כל ממון חבירו דיותר נוטל נשמתו מזה והוי (חרם) [גורם] בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא. וכאשר ראינו וידענו כתבנו לך ואת לא תעבד עובדא כי אם בבינתך וחכמתך כי עמך תמות חכמה ובאורך ימים תבונה. תמיה אני אליעזר על פה קדוש רבינו שלמה שפירש יורד עמו לחייו להתקוטט ולהתריס עמו גבי בנו, הרי נוכל לפרש גבי בנו נמי שיקפח פרנסתו ולא יפרנסנו כפירוש הגאונים גבי קורא לחבירו רשע שמעמיד חנות ומקפח פרנסתו. ומה שכתבו הגוזל או מוסר ממון חבירו הוי גורם בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא, חלילה כי יש איסור בדבר כדאמר בפרק לא יחפור [כ"ג.] זאת אומרת גרמה בנזקין אסור. ופירשתי שם פירוש יפה בזה הספר [דף ק"א ע"ד].
<h2>דף כז:</h2>
[ב"מ ק"ז.] אמר רב יהודה לר' אבין בר נחמן (אביו) [אבין] אח[י] דילי דילך ודילך דילי, ה"פ שדה שלי שלך לענין נטיית פירות שהפירות הנוטות משדך לשדה שלי הרי הן שלך וכן פירות שלי הנוטות לשדה שלך שלי הם כי שדה שלך שלי הוא לדבר זה, אף ע"פ שנהגו בני מצרא דאילן הנוטה לכאן ולכאן דמה שנוטה ממנו לשדה חבירו שלו הוא, אנן אין לנו לעשות אלא כדין תורה שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שיהא לכל אחד על חבירו כח נטיית פירות. והיינו דא"ר יוחנן בשילהי פרק שיני דבבא בתרא [כ"ז:] אחד אילן הסמוך [למיצר] וא' אילן הנוטה מביא וקורא, כלומר בעל האילן מביא מזה פירות וקורא אע"פ שגדילן מאויר קרקע חבירו שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, דכשם שאילן הסמוך בבעל האילן מיירי שהוא מביא וקורא, כך באילן הנוטה בבעל האילן מיירי שהוא מביא וקורא, ולא אותו שנוטה לתוך שדהו. אלמא קסבר ר' יוחנן דאותו שנוטין לתוך שדהו אין לו בפי[רות], דאי ס"ד יש לו בפי[רות] איהו נמי יבא וקורא דהא אית ליה לר' יוחנן [קנין] פירות כקנין הגוף ומביא וקורא בשילהי פרק השולח גט [מ"ז:], אלא ודאי ר' יוחנן נמי [סובר] דמן התורה אין [לו פירות] אלא ממנהגא והיכא דנהגו נהגו והיכא דלא נהגו (ל"ל) [לית ליה]. והכי מוכיח בנדרים בפ' אין בין המודר הנאה [מ"ב.] דתנן המודר מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו ולא יאכל מן הנוטות ובשביעית לא ירד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנוטות, אלמא נוטות של בעל האילן הן ולא של הנוטין לתוך שדהו, דאי שלו היו אמאי לא יאכ(י)ל זה. ותו לא מידי.
<h2>דף ל.</h2>
ראובן אפטרופס [של] היתום טען על שמעון בב"ד בית שאתה דר בו של יתום זה הוא שהכל יודעין שהיה של אבותיו ואתה דר בו כמה שנים ואין אתה מעלה לו שכר והשכר של השנים אני תובעך וצא מן הבית, ושמעון השיב בית זה שכירות וגוף ניכסי מלוג אשתי הוא לא [ש]ל יתומין שאביה היה דר בו והיא אמרה לי איני רוצה שתזקק לנכסיי לטעון עליהם כלום ואם יתבעני לדין אפוטרופס היתום אנכי יורדת עמו לדין, והאפיטרופס השיב לא אותה קראתי לדין כי אם אותך ואני תובעך שכירות וגוף שאתה דר בבית היתום ואם אשתך יכולה לפצותך תבוא לפני בית דין ותיפצה בכל עניין שיכולה, ועל אומרך שהבית ניכסי מלוג אשתך [לא] כי של יתום הוא, ושמעון משיב מכח אשתי אני דר בו קרא אותה לדין ותברר עמה אם יזכה היתום בבית אז תתבעיני מן השכירות, והאפיטרופס השיב הלא בררתי דיינין ומסרתי לפניהם טענות היתום שתובעך ואתה דוחהו אצל אשתך איני רוצה לטרוח להביאה לבית דין [אלא או אתה דן עמי או תביא אותה לב"ד] ([תבוא]) ותפצך, ועוד איך תאמר שהבית נכסי מלוג הוא הלא הבית הזה [היה] בין זה היתום ואחיו ואשתקד קנית מאחיו חלקו (המגיע על) [המגיעו ועל] אותו חלק עצמו הוא תובעך שקנית מצרנותו ורוצה לסלקך מדינא דבר מצרא ואם נכסי מלוג אשתך היה הבית למה קנית מאחיו חלקו, ושמעון השיב מה שקניתי חלק אחיו באותו בית לא שהייתי צריך כי ודאי ניכסי מלוג הוא אלא קניתי מאח היתום חלקו בכל הירושות שהיו לו במקום אחר עם היתום הזה ומשום רווחא דמילתא אמרתי לו להקנות לי גם את זה שלא יחזור ויתרעם כמו תרעומות של זה היתום, ובלא ידיעת אשתי עשיתי דבר זה שלא היתה צריכה לקניינו ואם יזכה היתום בב"ד כשיטען עם אשתי אז יתבעיני מצרנות. ויש מן הדיינין שאומרים דברי שמעון נכוחים ויכול לדחות את האפטרופס אחר אשתו משום דבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה וכיון דלא הרשתו אינו ניזקק ויכול לומר שתברר עם אשתי שהבית של יתום הוא אז אדון עמו על השכירות. ויש אומרים הא דאמרינן בעל בניכסי [אשתו] צריך הרשאה ה"מ כשמחזיק אחר בניכסי אשתו והוא בא לדון עמו שאם אין לו הרשאה אינו יכול לדון עם [המחזיק אבל הכא] הבעל בנכסים שהוא תופס ואוכל את שלו וזה טוענו נכסי דיד[י] קאכלת איך יאמר נכסי מלוג הן ולאו בעל דברים דידך אנא והוא הולך ואוכל את שלו אם יתברר שהם ניכסי מלוג או הוא בעצמו או יביא אשתו לפצותו כי איך יצא מב"ד בדברים בעלמא אם לא יבררם הלא הוא טוען לאו בעל דברים דידך אנא וכי אין צריך לברר זה שאינו בעל דינו ויפטר. ונאמר מאתכם רבותי תאמרו דברי מי נראין.
השיב (לו) [לי] הרב ר' יעקב בר' מאיר שיחיה אדני שאל את אוהביו על דברי הדיינין איזה יכשר הזה או זה והדין לא שאל לכך לא הוזקקנו זולתי על דברי הדיינין שאומרים ששמעון יכול לדחות את האפיטרופס לבעבור אין לו הרשאה. הפוכין מיליו וכי תקנתו קלקלתו, היפך היה לו לומר דכיון דאין לו הרשאה יכול האפיטרופס לומר לו צא מן הבית ואפילו אתה רוצה לטעון בשביל אשתך לאו בעל דברים דידי אתה אם לא מפני הפירות ושכר הבית, וכיון דקאמ[רת] מכח אשתי אני מחזיק (האי) [הוי] כמודה (האי) דקרקע לאו דידיה הוא ואשתו ואביה גזלנין הם ולאו בעל [דברים] דידי את כדאמרינן [ב"ב ל'.] בההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתה דזבנה מנך א"ל לאו קמודית לי דארעא דידי היה (ואל) [ואת] מינאי לא זבנתה (דילמא) [זיל] לאו בעל דברים דידי את. ואע"פ שזה אינו אומר דזבנתה אשתי ואביה מינך, מה בכך עידי חזקת אבות היו שם [ו]עדיפי מאותו בעל דין שאומר דזבנה מינך וכיון דלא אמר קמי דידי זבנה אין בדבריו כלום כדמוכח התם. ועוד לדברי אותו הדיין ההוא מעשה [שם] דההוא דא"ל לחבריה מה בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתה ואכלה שני חזקה א"ל פלניא גזלנא הוא ומסקנא דשמעתא דדינא קאמר ליה, [ו]לדברי הדיינין היה לו למחזיק לומר למערער לאו בעל דברים דידי את תלך ותדון עם פלניא שמכרה לי, ומדהתם לא מצי למימר ליה כל שכן בניכסי אשתו דקיימא לן דקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי. ואם יבוא אדם לטעון ולומר מה שזכה המערער באותו קרקע מפני שלא טען לו המחזיק [לאו] בעל דברים דידי את אבל אם טען טענינן ליה, זאת [לא זאת], דניראין הדברים כגון זה פתח פיך לאלם שלא יניחו בית דין להפסיד קרקע בכך, מדאמרינן בעל בניכסי אשתו צריך הרשאה (ודאי) [מאי] לאו אנן הכי קאמרינן ליה לאו בעל (אשתו) דברים דידך הוא. ותוב אמרינן [ב"ק ח':] ראובן שמכר שדה לשמעון וכו' עד לאו בעל דברים דידי את, ניראין הדברים דטענינן ליה, דאיכפל תנא לאשמעינן דאי(ן) [טעין] טענתא היא לגבי בעל ולאו טענתא היא גבי ראובן שמכר שדה לשמעון, אלא ודאי אפילו לא טעין טענינן ליה לאו בעל דברים דידך הוא, ועוד אם יבוא ראובן לדון אצל שמעון בלא הרשאה מי מזדקקינן ליה אלא פשיטא דלאו מזדקקינן ליה. ונראה בעיני שאין ממש בדברי אותו הדיין אפילו אצל גדול בעלמא וכל שכן אצל היתום דאנן אביהן של יתומים וכל מה דמצי למיטען טענינן ליה ויכול האפטרופס לומר לו לאו בעל דברים דידי את לולי מפני הפירות אבל מכח הפירות יש לו לאפיטרופס לדון עמו על הפירות בעל כרחו של בעל האשה ואין הבעל דוחהו אצל האשה בשום עניין ומגו הכי מישתעי דינא אגופא. ויש מרבותינו שאומרים שאפילו יש פירות ואינן בשעת הדין על גוף הקרקע לא מישתעי אגופא, אבל יש פירות בההוא שעתא בגוף הקרקע מישתעי דינא אתרויהו. ונראין דבריהם מדקאמר [גיטין מ"ח:] ה"מ דליכא פירות אבל איכא פירי וכו' דמי איכא נכסים שלא יהו בהן פירות לתתאי ואפי' ליכא פירי [בקרקע] הוה ליה לאישתעויי דינא משום (ליתייהו) [פירות התלושין] אלא קסבר אביי דבחיבורין מישתעי דינא אתרויהו. ולדברי הרבנים יכול האפיטרופס לומר לו על הבית צא מתוכו ולאו בעל דברים [דידי את], אבל על השכר תידון עמי ושלם לי מיד ולכשתזכה אשתך אחזיר לך שכרך שאין (אני) [אתה] מורשה על הבית [אבל שמעון יכול לטעון] (ו)מן הבית (תצא) [אצא] ומהדרנא לה (לאשתך) [לאשתי] ותדון עמה, וזאת הטענה לא ראינו בשאילה לכך לא השבנו עליה, שהרי מדברי הדיין השני שאין צריך הרשאה אלא למערער על אחרים אבל למוחזק אוכל פירות אין לומר כך, מדבריו אנו למידין שזה המחזיק אינו רוצה להוציא עצמו מכח הבית ופירותיו.
<h2>דף לא.</h2>
ועוד שאל, ראובן תבע שמעון לדין וטוענו הכרתי ספר שלי בידך והשיבהו לי כי לא מכרתיו לך ולא משכנתיו לך, ענה שמעון אין בידי שום ספר שלך, ענה ראובן יש לי עדים שראוהו בידך והספר תלתא בבי הוו, וגזרו ב"ד גזירת עדות, והביא ראובן עד אחד שהעיד ראובן זה שלחני אל שמעון לבקשו שיחזיר לו ספר בבית שראה בידו והשיב לו שמעון זה יתן לי ראובן ג' רבעית כסף שהלויתי לאשתו על ספר זה בהיותו במדינת הים ואני אחזר לו ספר, אמר ראובן לב"ד עדיין אביא עדים שראו הספר בידו, והיה רוצה ראובן לילך להביאם, וכשראה שמעון כן הודה ואמר ודאי יש בידי אותו ספר אבל לאשתו הלויתי עליו ג' רבעית כסף בהיותו במדינת הים, ענה ראובן ואמר אשתי אמרה שלא הלוה לה אלא חצי זקוק ואותו חצי זקוק פרעה לו קודם חזרתי ממדינת הים ואין לו על הספר כלום, והאשה נפטרה עתה לבית עולמה. ועתה יבינני מורי אם שמעון זה הוחזק [כפרן] שכפר בתחילה אין בידי שום ספר שלך אלא שמפני העדאת עדים הודה שמשכון הוא בידו ואינו יכול לישבע, ועוד מפני שספר הוא מן דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואינו נאמן לומר ממושכן הוא בידי ואפילו בשבועה מאחר שיש עדים שראוהו ביד שמעון וראובן טען שאשתו לא היתה חייבת לו כלום.
דעתי נוטה שאין זו כפירה, דהאי [ד]קאמר אין בידי ספר שלו דכל זמן שלא פדאו אינו שלו ולבסוף פירש דבריו כשאמר משכון הוא בידי, והעד אשר שלח ראובן אליו מסייעו שגם אליו אמר כדבריו האחרונים, וגם ראובן עצמו מסייעו באומרו אשתי אמרה שלא הלוה לה אלא חצי זקוק הרי הודה שבתורת משכון בא לידו (הילכתא) [הילכך] יש לומר בתחילה סתם דבריו ואחר כך פירש לא הויא כפירה. וגם חוזר וטוען אינו כיון דלא סתר טענתו ראשונה כדאמרן, דהכי אמרי' בחזקת הבתים [ל"א.] זה אומר של אבותיי וזה אומר של אבותיי האי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאבהתיה הוא אמר רבא מה לו לשקר וכו' עד הדר אמר אין דאבהתא הוא וזבנתה מיניה ואכלתה שני חזקה והאי דאמינא דאבהתיי הוא דסמוכא לי(ה) עלה (כל) [כד]אבהתיי ואמר עולא חוזר וטוען ואע"ג דפליגי נהרדעי האמר אמימר אנא (מסבר) [נהרדעא] אנא וסבירא לי(ה) דחוזר וטוען, אלמא כי פירש אמאי אמר בתחילה דאבהתיי ל"ה סותר טענתו הראשונה, הכא נמי כשפירש לבסוף ואמר משכון הוא בידי אינו סותר טענתו ראשונה אלא מפרש הוא בסוף [טענה] קמא ואמר אין בידי ספר שלו משום דמשכון הוא בידו ולא פדאו (הילכתא) [הילכך] אין כאן כפירה. ואפילו היה עומד בטענתו (ב)[ה]ראשונה והיו עדים באין ומעידין ראינוהו בידך, הלא היה יכול לומר אחרי כן החזרתיו לו ומגו דיכול לומר החזרתיו לו (ו)יכול נמי לומר ישנו בידי ממושכן. וליכא לדמויא להא דא"ר יוחנן [ב"מ י"ז.] מנה לי בידך והלה אומר אין לך ביד כלום והעדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון, דבהכי מיירי (ו)[ד]אמר ליה מנה לי [בידך] הלויתיך והלה אומר אין (לי) [לך] בידי [כלום] כלומר לא הלויתני כלום והעדים מעידים שהלוהו דהתם הוחזק כפרן דלא מצי למימר לויתי ופרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, אבל (הכי) [הכא] מצי אמר חזרתיו אחר שראיתם אותו בידי. ומה שאמרת דספר הוא דבר העשוי להשאיל ולהשכיר ואינו יכול לטעון לא לקוח ולא משכון, אם יש עדים לראובן שהעמיד אותו ספר לכך להשאיל דאי לא לא, וכן חרץ רב האיי גאון את המשפט בשערים שלו. ואפילו העמידו לכך, אם הוא ראובן דחוק שעשו[י] למכור את ספריו ולא יצא לו שום גניבה בעיר ושמעון אינו עשוי לשאול ספר ללמוד בו, יכול שמעון לטעון משכון עד כדי דמיו, וכיון דראובן טוען שאשתו אמרה לו שפרעה לו ישבע שמעון שלא נפרע ויפרע לו ראובן ג' רבעי ויטול ספרו.
<h2>דף לה:</h2>
מגדל עזר אבן נזר הרב ר' אליעזר המקום יהיה בעזרו ויבקע כשחר אורך בלב אוהביך החתומים למטה, אמנה איגרת הזאת הובאה לידינו אע"פ שאין אנו כדיי אך ענותנותו (התבוננו) [תרבני], ונשיב כפי עניות דעתינו כי בחלונות שעל גגים אין מחזיקין זה על זה כאשר דן הרב וחרוץ משפטו אמת לאמתו, (מכמה) [דכמה] דברים שאין משתמשין בגגין ואין שם היזק ראייה ועוד ארבע וחמש שנים יפתח אדם חלון על גג חבירו (דלא) [ולא] יוודע לו כי (ש)על הגגין [אין] העין שולטת ומעשים בכל יום שפותחים וסוגרים בלא דין ודברים. ואף ר' זירא ור' אילעא לא נחלקו [נ"ט.] בחלון למעלה מד' אמות כי אם (ביטל) [ביכול] למחות שלא לפתוח, ר' זירא סבר אינו יכול למחות שהרי אם ירצה בעל החלונות יפיל כותלו עד ד' אמות שהרי שנינו [ה'.] מארבע אמות ולמעלה אין (מחיתין) [מחייבין] אותו, [ומאחר שאם ירצה הלה לסתור כותלו עד ד' אמות ויהא פרוץ לו מהכל הרשות בידו אף לחלונותיו אינו יכול למחות], ור' אילעא סבר כל זמן [שהחלון] קיים לא מצי לאיצטנועי מיניה ויש שם היזק ראייה (גם על ידי שדש מאחר שאם ירצה הלה לסתור כותלו עד ד' אמות ויהא פרוץ לו מהכל הרשות בידו אף לחלונותיו אינו) יכול למחות [ע"כ] אם רוצה להגביה כותלו ולבנות בירה גדולה נגד החלונות שהם למעלה מד' אמות יגביה ויבנה אין קול ואין עונה, וכל שכן בחלון שעל הגג.
ועל ששאל הרב אהא דאמרינן [ל"ה:] דגוי אין לו חזקה אלא בשטר, ה"מ גוי על ישראל אבל על חבירו גוי יש לו חזקה, או דילמא דלא שנא, בין חולקין אנו (כי) [בין לא], יש לומר אין זה דבר פסוק אלא בדינא דמלכותא (ש)יש לו [ו]דברים שאינן מיושרים בדינינו [דנין] על ידי דינא דמלכותא, ואף בשטרות שבין ישראל לחבירו העולין בערכאותן תנן בפ"ק דגיטין [י':] אע"פ שחתומין גוים כשרים ואמרינן בגמרא בשלמא מכר כו' אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא שטרא חספא בעלמא ומשני האמר שמואל דינא דמלכותא דינא, אלמא שאנו מטין דינינו לדינא דמלכותא הקבוע להם. והא דאמר ליה אביי לרב יוסף [נ"ד:] מי אמר שמואל הכי וכו' ומתרץ לה אביי (דודאי) [דורא] דרעוותא (בו) [כו'], נראית השיטה מסקנא דשמעתא שלא עמדו (דבריך) [דבריו] בהא דקאמר ומלכותא אמר לא ליקני איניש אלא באיגרתא מדרב הונא בר' אבין [ור' אבין] ור' אילעא וכל רבותינו שווין בדבר. והנה אנו רואין (ושוהע) שדינהו עכשיו בחזקה בלא שטר, והא דאמר רב יהודה מה גוי אין לו חזקה (אין לו) אלא [ב]שטר, אינו אומר שדבר זה פסוק להם, אלא כך אומר מה גוי המחזיק בשל ישראל ומערער אותו ישראל ואומר שלי הוא ובא לדון בפנינו והגוי אומר שמכר לו והביא עידי ישראל שהחזיק בה בשופי שלש שנים לא נידוננו בדין חזקה אלא בשטר (חזקה) ראייה שמכרה לו דשמא חוב היה לו עליו ועיכבו בעקיפין דסתם גוי [בא בעקיפין] וישראל זה שלא מיחה לא הפסיד כדאמרינן [ל"ו.] הני דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו, הכי נמי ישראל הבא מחמת גוי שלקח מן הגוי הקרקע שהיתה של ישראל והחזיק בה הגוי שני חזקה בטענת מכר או מתנה ויש לו עידי חזקה ובא ישראל אחר וערער על זה שלקחה מן הגוי ויש לו עדים שהיתה שלו אין סומכין על אותה חזקה שהחזיק בה אותו הגוי שלקחה ישראל זה ממנו אלא א"כ הביא שטר שלקחה אותו גוי מיד אותו ישראל שמכרה לו, והיינו דקאמר רב אשי אי אמר ישראל קמי דידי זבנה כו' משמע אפילו בלא שטר מועיל חזקה, והא דקאמר רב יהודה ניכסי הגוי הרי הן כו' קנה ומסקנא ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, שטרא לאו דוקא אלא עידי בטחון לפצות מעליו בלא עירעור וזהו במקום שטר ועדיין כל העולם עושין כן לפי שאין להן סופר מצוי. ואף על פי שאמרנו שיש להן חזקה, נראין הדברים שראובן שלקח הבית עם החצר אין לו חזקת אורה בחצר, משום דהבא מחמת [גוי] דינו כמחזיק בנכסי הגוי שאין לו בחזקתו חזקת אורה כדקאמר טעמא גוי מכי מטא זזי לידיה איסתלק ליה נמצא שהמחזיק עתה מחזק בא להחזיק אף על פי שהוא מכוחו, ולא דמי לישראל הלוקח מישראל שייפו חכמים כוחו למכור כל זכות שתבא לידו וכל שכן בדבר שהוא מוחזק בו. עד הנה דברי האחד. וזה מכתב שכנגדו. ועל דיני החזקה הא דאמרינן גוי אין לו חזקה אלא בשטר ידענו כי כל רז לא אנס ליה (ברא') [נראה] לנו שהדין תלוי בכך שבימי חכמים אין להם חזקה זה על זה ואין קונין זה מזה כי אם בשטר (ידענו וכי) [וכן] ישראל מגוי, כדאמרינן בבבא בתרא [נ"ה.] ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה אין מוציאין אותה מיד השיני מאחר שלא נכתב שטר לראשון, ואם לא היה עדיין נוהג ממנהג זה במקומכם הרי טוב, ואם קונין במעות בלא שטר הכל הולך אחר המנהג נהרא נהרא ופשטי כדין מלכי המדינות כי אף בימי החכמ[ים] הולכת אחר מנהג מדינה ומדינה כדאמר שמואל [שם] (דאריחת) [דאריסותא] דפרסאי עד ארבעין [שנין] [ו]במקומינו קונין במעות בלא שטר. גם על החלון אם מנהג במקומכם דינא דמלכותא שמחזיקין מחלונות גוי על חבירו, גם זה שקנה מן הגוי יכול להחזיק כי כל זכותו מכר לאותו שקנה ראשון, ואם אינן מחזיקין זה על זה כמו שבמקומינו אין מחזיקין זה על זה אין בדברי המוחה כלום, ואם לא בנה כך את הבית ביד הארמאי אין בכך כלום כי ידם תקיפה וכמה דברים צריך לעשות להם דרך בקשה ואף כי הדין עמנו וצורינו יאיר עינינו בתורתו. אליהו בר' יהודה, משה בר' יחיאל.
זאת שאילת דין חלונות אשר שאלתי לצרפת אבוא בקצרה אשר לא כדת לפני רבותיי שבצרפת אני החתום למטה המה הנקובים בשם, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו מאור הגולה (מורי ופרשיו מאור הגולה) מורי ורבינו נר ישראל רבינו יעקב בן רבינו מאיר אלופי ומיודעי הרב ר' אליהו ושעמו ורבינו משולם ושעמו והוצרכתי לשאול מחסידין. ראובן ושמעון שביתם מקורבין זה אצל זה ופתח ראובן חלון על גגו של שמעון כמה ימים, ועתה בא שמעון להגביה ביתו ולסתום חלונו של ראובן, ולראובן יש לו אורה בביתו מצד אחר, והנני דן בהלכה לפני רבותיי ומפרשה לפי דעתי ואם שגיתי המה יורוני. תנן [נ"ח:] חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה, פירוש ראובן הפותח חלון המצרי לחצירו של שמעון, ואינו פותחו לאורה כי יש לו אורה מצד אחר, אלא שפותחו לתשמיש אויר לישקף לראות בו לצד מזרח או למערב אין לו חזקה, כי הפותח לתשמיש אויר אינו פותחו אלא בשעה שהוא רוצה לישקף ולראות בו ואחר שקיפתו סוגרו, ולהכי אין לו חזקה דמצי אמר שמעון מה שלא מחיתי [ו]לא עיכבתי מלפותחו מפני שלא היה היזק ראייה שבעת שהוא סגור אני משתמש בכל חצירי ובעת פתיחתו אני משתמש בחצירי בצידי החלון מכאן ומכאן כי בחלון צר אינו יכול [לראות] אלא (בחצי) [בחצר] שכנגד החלון ואיני (חצר) [חסר] מתשמיש חצירי אפילו שעה אחת וזה נהנה וזה לא חסר הוא. ואם פותח ראובן חלון הצורי שיכול להוציא ראשו בו לחצירו של שמעון ולא עיכבו ולא מיחה בו הוי חזקה, שהרי מונעו מתשמיש חצירו לגמרי בשעה (שחוב) [שחלונו] פתוח שהרי יכול להוציא ראשו ולראות בכל החצר, ואף על פי (שבאת) [שבעת] שהוא סגור יכול להשתמש, (ש)בעת פתיחתו אינו יכול להשתמש ומחסרו מתשמיש היה לו למחות וכיון דלא מיחה מחלו(נת) ונתן לו רשות, וחלון צורי זה נמי עשוי לתשמיש אויר ולא לאורה ופעמים פותחו ופעמים סוגרו. ובחלון צורי פליגי רבי זירא ור' אילא, ר' זירא אומר למטה מד' אמות שנוח תשמישו לפתחו ולראות בו ויכול לעכב עליו שלא יפתחנו שהרי יש בו היזק ראייה כדפרשינן ואם לא מיחה הוי חזקה, למעלה מד' אמות שאין נח תשמיש לפתוח ולראות בו אלא אם כן יעלה במעלות או בסולם, אין לו חזקה, ואינו יכול לעכב עליו מלפתחו דהוה ליה כחלון המצרי ובשביל ראייה והשקפה לא יטרח [לעלות] מעלה ואינו מונעו מתשמישו בחצר והוה ליה זה לא נהנה וזה לא חסר. ורבי אילא אמר למעלה מארבע אמות נמי אין לו חזקה כדקא אמרינן דכיון דלא ניחא תשמישא בשביל ראייה אחת לא יטרח ויעלה ולהכי שתק ולא עכבו, אבל אם רוצה לעכבו יכול לעכבו מלפתוח דאמר ליה זימנין דסלקת וטרחת ותיראה בחצירי ותמנענו מתשמיש ותחסרינו. ומדחלון צורי דתנן במתניתין דאין לו חזקה למטה מד' אמות כדמוקי לה ר' זירא ורבי אילא, חלון המצרי נמי דתנן דאין לו חזקה למטה מד' אמות נמי מיירי, ועלה קאמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא הוי חזקה, שאם לא היה לראובן אורה מצד אחר ופתח חלון אורה אפילו (צד) [צר] כל שהוא למטה מד' אמות כיון דניחא תשמישתא להציץ ולראות בו כל שעה בחצירו של שמעון שכנגד החלון ומונעו מתשמיש באותו מקום לגמרי שחלון של אורה למעלה פתוח ואיכא היזק ראייה באותו מקום והוה ליה למחות ומדלא מיחה הוי חזקה, ולא דמי לחלון המצרי שאינו לאורה אלא לתשמיש אויר דהתם אחרי שקיפתו סוגרו ויכול להשתמש במקום שכנגד החלון בעת סגירתו כדפרישית, אבל חלון של אורה [אינו סגור לעולם ואינו יכול להשתמש נגדו לעולם, אבל חלון של אויר] שהוא למעלה מד' אמות (ש)אין לו חזקה לא לר' זירא ולא לר' אילא, דהא אין מונעו לשמעון מלהשתמש בחצירו ולא יטרח ויעלה בשביל לראות בו ואין כאן היזק ראייה, ולהכי לא מיחה. וכל שכן חלון של ראובן שהוא למעלה מגגו של שמעון שאין עליו תשמיש ואין בו היזק ראייה שלא היה לשמעון למחות לא בשביל היזק ראייה ולא בשביל תשמיש דאפילו לר' אילא אין לו חזקה לראובן והא אם היה בא שמעון למחות לא היה יכול דזה נהנה וזה לא חסר הוא וכגון זה כופין על מידת סדום, ושלומם ושלום תורתם יגדל לעד.
הננו משיבים על שאילתך במיעוט דעתינו. מה שאמר' שיש לראובן גם חלונות אחרים לאורה בביתו, מה בכך מכל מקום גם זה חלון מועיל שיש לו אורה יותר. ופירוש חלון המצרי אין לו חזקה אפילו למטה מד' אמות דיש לו היזק ראייה ויכול למחות, מיהו הואיל דלא קביעא תשמישתא שהוא קטן ואינו עשוי לאורה אלא לתשמיש שהוא עראי אין לו חזקה דיכול לומר לא חשתי למחות שאמרתי והלא עראי הוא היום או למחר יסתלק. ושל צורי שהוא גדול וגלי דעתיה שרוצה לקובעו זמן מרובה והוא למטה מד' אמות שמזיק לו בראייתו ולא מיחה לפיכך יש לו חזקה, דאין הטעם בשביל שאינו יכול להוציא ראשו משום דאין היזק ראייה, שהרי מכל מקום כנגדו הוא רואה, ותדע מדר' יהודה דאמר אם יש לו מלבן כו' שיש בו היזק ראייה ואפילו הוא קטן, ואין הטעם [אלא] משום קביעות, שאם אין בו היזק ראייה מאי טעמא דרבי יהודה נהי דקביע הוא ע"י מלבן והלא אפילו חלון אם הוא למעלה מד' אמות אין לו חזקה הואיל דאין לו היזק ראייה, ועוד [תנן] החלונות מלמעלן ומלמטן וכשנגדן ד' אמות [כ"ב.] ותני עלה מלמטה כדי שלא יעמוד ויראה וכו', והלא לשם אינו מכניס ראשו בחלון אלא עומד בכותל ורואה כנגד החלון וקא חשב ליה היזק ראייה. ומה שאמר שמואל ולאורה כל שהוא הוי חזקה, היינו למטה מד' אמות דוקא שיש היזק ראייה והוא תשמיש קבוע שהוא לאורה, אבל למעלה מד' אמות נהי תשמיש קבוע הוי הרי הוא כחלון צורי דאמרינן למעלה מארבע אמות אין לו חזקה. ומה שאמרת היכא שעל הגג פתוח חלונות לא היה מזיק לו לשמעון כלום הואיל דלית תשמיש לשם, ידענו שסברתו אף על פי (שאינו) [שאנו] רואין היזק ראייה בגגי [ו':] שני בתים משני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה כו', זה רוצה לומר בשביל שהיו גגותיהן שווין והיו משתמשין, אבל בזמן הזה אין (דרוב) [דרך] בני אדם להשתמש בגגין, הדבר נראה, אבל אין אנו יודעין אם יש לסמוך על סברותינו. ומה שאמרת לפרש הא דאמרינן דגוי אין לו חזקה אלא בשטר אם דוקא גוי על ישראל אבל על חבירו גוי אית חזקה, וכי יש לגוים דיני חזקות של שלשה שנים והלא אין להם אלא בדינא מלכותא כדאמרינן [נ"ה.] (ואדישת) [ואריסת] דפרסאי ארבעין שני וכו'. יצחק ברבי מרדכי נ"ע. משה בר' יואל.
שלום רב ועצום מאתי הכותב ומאת כל החבורה אליך אשל הגדול הרב ר' אליעזר בר' נתן אשרי הדור שאתה שרוי בתוכו שאינו יתום ואינו אלמון ודבריך טובים ונכוחים נשמעו לפנינו וברוך אתה וטעמך ברוך כי הם דברי אלהים חי. ובמשפט החלונות כוונתה יפה דרשת ויטיבו דבריך ופירושך בעינינו, אבל אגיד לך את הרשום מה שנראה בעיני מזה החלון שעשה ראובן על גג של שמעון, תלוי הדבר בראיית בית דין ובדיעות בני העיר אם אותו הגג אינו עשוי להגביה וקודם (זוכה) [זכה] באותו חלון אין לשמעון לסתום כנגדו, ודמי להא דאמרינן בפרק לא יחפור הבא לסמוך בצד המיצר [י"ז:] אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך ומפרש בשדה העשויה וכו' וכי פליגי בשאינה עשויה אביי אמר וכו' ורבא אמר אינו סומך דכי היכא דאת ממלכת וחפרת אנא נמי ממליכנא וחפירנא ואיכא דאמרי בשדה שאינה [עשויה] דברי הכל סומך דטעמא דממליכנא לא אמרן לייפות טענה כי מאחר שלא באו לחפור בבת אחת בטענה דממליכנא אינו יכול לעכב על חבירו אלא כיון דקדים זכה אם היום או למחר מימלך וחפר צריך להרחיק כדי שלא יזיק בור חבירו שקדם ועשה, הכא נמי אם זה הגג אינו עשוי להגביה וקדם חבירו ועשה חלונו על גגו בטענת ממליכנא לא הוה יכול בעל הגג לעכב עליו וקדם וזכה בעל החלון, ואם עתה בא להגביהו צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ויאפיל, ואם אותו הגג היה עשוי להגביה אז מתקיים דינך לגמרי, כי מאחר שאינו יכול למחות בעל הגג בבעל חלון דלית ביה היזק ראייה כדאמרינן [ו':] היה חצירו למעלה מגגו של חבירו [כו'], אין לו חזקה לבעל החלון בין עשוי לאורה בין אין עשוי לאורה ויכול שמעון לבנותו לסתום כנגדו. ובעלי תריסין שבחבורותינו הטו דעתם כי כל בית עשוי להגביה [ע"כ] אין לו חזקה לבעל החלון. ואדוני חכם כמלאך האלקים מה שיראה בעיניו יעשה. משולם בר' נתן. יוסף בר' אליהו. נתן בר' משולם. מאיר בר' משה.
ואני זנב האריות פחות (שבכלים) [שבכולם] כמכניס תבן לעפריים ולא כעטרה להתגדל אך תלמיד אני ויושב לפני הרב ואמרתי בליבי לכתוב משוגתי על הדין אולי יתגלגל הדבר ואדעה מה יבינינו הרב לימים ושנים. הן דימה לך רבינו משולם הבא לפתוח חלון על גג חבירו המשופע לבא לסמוך בצד המיצר בשדה שאינה עשויה לבור, ואין הנידון דומה לי ראייה, ואפילו אם תימצא לומר דגג אינו עשוי להגביה כדבריו, ולא דמי דבשלמא התם כיון דברשות קעביד דהא לא מזיק בההוא שעתא מצי סמיך שפיר וכי הדר מימלך ובעי חפר איבעי להו אירחוקי כי היכי דלא תיזיק בורא דחבריה דאי לא מרחיק נפל כותל דידיה במיא וכולהו כותלי דחבריה נמי נפלי ואישתכח דמזיק לבור ומיא דחבריה, ולא משום דחבריה זכי בדידיה כלל דמאן מחיל ליה אלא (שקיל) דידיה אזקיה לדחבריה, אבל הכא בין לאורה בין לאו לאורה בין למטה מארבע בין למעלה מארבע לא מצי זכי בדחבריה דאף על גב [דאינו] עשוי להגביה מכל מקום כל שעתא דמימלך מגביה ליה דהא לא מזיק בדחבריה (כו') [כלום] דאורה דידיה הוא דקא שקיל דעד השתא לא זכה בה כלל ומאן אחלה גביה, אלא משום מידת סדום אמר[ינן] ליה [ש]אינו יכול למחות שלא יהנה חבירו מן האורה כל זמן שאינו חסר ממנה, אבל כשיהיה חסר יקח את שלו, וכגון זה אמרו חכמים אין לו חזקה ואינו יכול למחות. ולפותח פתח גבוה תחילה ברשות הרבים נמי לא דמי דהתם נמי כי הדר פתח ליה פתח כנגדו מזיק לה בדידיה והיזק ראייה שמיה היזק. ואתה תכריעיני לכף זכות ושלומך נצח. שמואל בר' אליעזר.
<h2>דף נה.</h2>
מגדל עזר אבן נזר הרב ר' אליעזר המקום יהיה בעזרו ויבקע כשחר אורך בלב אוהביך החתומים למטה, אמנה איגרת הזאת הובאה לידינו אע"פ שאין אנו כדיי אך ענותנותו (התבוננו) [תרבני], ונשיב כפי עניות דעתינו כי בחלונות שעל גגים אין מחזיקין זה על זה כאשר דן הרב וחרוץ משפטו אמת לאמתו, (מכמה) [דכמה] דברים שאין משתמשין בגגין ואין שם היזק ראייה ועוד ארבע וחמש שנים יפתח אדם חלון על גג חבירו (דלא) [ולא] יוודע לו כי (ש)על הגגין [אין] העין שולטת ומעשים בכל יום שפותחים וסוגרים בלא דין ודברים. ואף ר' זירא ור' אילעא לא נחלקו [נ"ט.] בחלון למעלה מד' אמות כי אם (ביטל) [ביכול] למחות שלא לפתוח, ר' זירא סבר אינו יכול למחות שהרי אם ירצה בעל החלונות יפיל כותלו עד ד' אמות שהרי שנינו [ה'.] מארבע אמות ולמעלה אין (מחיתין) [מחייבין] אותו, [ומאחר שאם ירצה הלה לסתור כותלו עד ד' אמות ויהא פרוץ לו מהכל הרשות בידו אף לחלונותיו אינו יכול למחות], ור' אילעא סבר כל זמן [שהחלון] קיים לא מצי לאיצטנועי מיניה ויש שם היזק ראייה (גם על ידי שדש מאחר שאם ירצה הלה לסתור כותלו עד ד' אמות ויהא פרוץ לו מהכל הרשות בידו אף לחלונותיו אינו) יכול למחות [ע"כ] אם רוצה להגביה כותלו ולבנות בירה גדולה נגד החלונות שהם למעלה מד' אמות יגביה ויבנה אין קול ואין עונה, וכל שכן בחלון שעל הגג.
ועל ששאל הרב אהא דאמרינן [ל"ה:] דגוי אין לו חזקה אלא בשטר, ה"מ גוי על ישראל אבל על חבירו גוי יש לו חזקה, או דילמא דלא שנא, בין חולקין אנו (כי) [בין לא], יש לומר אין זה דבר פסוק אלא בדינא דמלכותא (ש)יש לו [ו]דברים שאינן מיושרים בדינינו [דנין] על ידי דינא דמלכותא, ואף בשטרות שבין ישראל לחבירו העולין בערכאותן תנן בפ"ק דגיטין [י':] אע"פ שחתומין גוים כשרים ואמרינן בגמרא בשלמא מכר כו' אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא שטרא חספא בעלמא ומשני האמר שמואל דינא דמלכותא דינא, אלמא שאנו מטין דינינו לדינא דמלכותא הקבוע להם. והא דאמר ליה אביי לרב יוסף [נ"ד:] מי אמר שמואל הכי וכו' ומתרץ לה אביי (דודאי) [דורא] דרעוותא (בו) [כו'], נראית השיטה מסקנא דשמעתא שלא עמדו (דבריך) [דבריו] בהא דקאמר ומלכותא אמר לא ליקני איניש אלא באיגרתא מדרב הונא בר' אבין [ור' אבין] ור' אילעא וכל רבותינו שווין בדבר. והנה אנו רואין (ושוהע) שדינהו עכשיו בחזקה בלא שטר, והא דאמר רב יהודה מה גוי אין לו חזקה (אין לו) אלא [ב]שטר, אינו אומר שדבר זה פסוק להם, אלא כך אומר מה גוי המחזיק בשל ישראל ומערער אותו ישראל ואומר שלי הוא ובא לדון בפנינו והגוי אומר שמכר לו והביא עידי ישראל שהחזיק בה בשופי שלש שנים לא נידוננו בדין חזקה אלא בשטר (חזקה) ראייה שמכרה לו דשמא חוב היה לו עליו ועיכבו בעקיפין דסתם גוי [בא בעקיפין] וישראל זה שלא מיחה לא הפסיד כדאמרינן [ל"ו.] הני דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו, הכי נמי ישראל הבא מחמת גוי שלקח מן הגוי הקרקע שהיתה של ישראל והחזיק בה הגוי שני חזקה בטענת מכר או מתנה ויש לו עידי חזקה ובא ישראל אחר וערער על זה שלקחה מן הגוי ויש לו עדים שהיתה שלו אין סומכין על אותה חזקה שהחזיק בה אותו הגוי שלקחה ישראל זה ממנו אלא א"כ הביא שטר שלקחה אותו גוי מיד אותו ישראל שמכרה לו, והיינו דקאמר רב אשי אי אמר ישראל קמי דידי זבנה כו' משמע אפילו בלא שטר מועיל חזקה, והא דקאמר רב יהודה ניכסי הגוי הרי הן כו' קנה ומסקנא ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, שטרא לאו דוקא אלא עידי בטחון לפצות מעליו בלא עירעור וזהו במקום שטר ועדיין כל העולם עושין כן לפי שאין להן סופר מצוי. ואף על פי שאמרנו שיש להן חזקה, נראין הדברים שראובן שלקח הבית עם החצר אין לו חזקת אורה בחצר, משום דהבא מחמת [גוי] דינו כמחזיק בנכסי הגוי שאין לו בחזקתו חזקת אורה כדקאמר טעמא גוי מכי מטא זזי לידיה איסתלק ליה נמצא שהמחזיק עתה מחזק בא להחזיק אף על פי שהוא מכוחו, ולא דמי לישראל הלוקח מישראל שייפו חכמים כוחו למכור כל זכות שתבא לידו וכל שכן בדבר שהוא מוחזק בו. עד הנה דברי האחד. וזה מכתב שכנגדו. ועל דיני החזקה הא דאמרינן גוי אין לו חזקה אלא בשטר ידענו כי כל רז לא אנס ליה (ברא') [נראה] לנו שהדין תלוי בכך שבימי חכמים אין להם חזקה זה על זה ואין קונין זה מזה כי אם בשטר (ידענו וכי) [וכן] ישראל מגוי, כדאמרינן בבבא בתרא [נ"ה.] ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה אין מוציאין אותה מיד השיני מאחר שלא נכתב שטר לראשון, ואם לא היה עדיין נוהג ממנהג זה במקומכם הרי טוב, ואם קונין במעות בלא שטר הכל הולך אחר המנהג נהרא נהרא ופשטי כדין מלכי המדינות כי אף בימי החכמ[ים] הולכת אחר מנהג מדינה ומדינה כדאמר שמואל [שם] (דאריחת) [דאריסותא] דפרסאי עד ארבעין [שנין] [ו]במקומינו קונין במעות בלא שטר. גם על החלון אם מנהג במקומכם דינא דמלכותא שמחזיקין מחלונות גוי על חבירו, גם זה שקנה מן הגוי יכול להחזיק כי כל זכותו מכר לאותו שקנה ראשון, ואם אינן מחזיקין זה על זה כמו שבמקומינו אין מחזיקין זה על זה אין בדברי המוחה כלום, ואם לא בנה כך את הבית ביד הארמאי אין בכך כלום כי ידם תקיפה וכמה דברים צריך לעשות להם דרך בקשה ואף כי הדין עמנו וצורינו יאיר עינינו בתורתו. אליהו בר' יהודה, משה בר' יחיאל.
זאת שאילת דין חלונות אשר שאלתי לצרפת אבוא בקצרה אשר לא כדת לפני רבותיי שבצרפת אני החתום למטה המה הנקובים בשם, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו מאור הגולה (מורי ופרשיו מאור הגולה) מורי ורבינו נר ישראל רבינו יעקב בן רבינו מאיר אלופי ומיודעי הרב ר' אליהו ושעמו ורבינו משולם ושעמו והוצרכתי לשאול מחסידין. ראובן ושמעון שביתם מקורבין זה אצל זה ופתח ראובן חלון על גגו של שמעון כמה ימים, ועתה בא שמעון להגביה ביתו ולסתום חלונו של ראובן, ולראובן יש לו אורה בביתו מצד אחר, והנני דן בהלכה לפני רבותיי ומפרשה לפי דעתי ואם שגיתי המה יורוני. תנן [נ"ח:] חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה, פירוש ראובן הפותח חלון המצרי לחצירו של שמעון, ואינו פותחו לאורה כי יש לו אורה מצד אחר, אלא שפותחו לתשמיש אויר לישקף לראות בו לצד מזרח או למערב אין לו חזקה, כי הפותח לתשמיש אויר אינו פותחו אלא בשעה שהוא רוצה לישקף ולראות בו ואחר שקיפתו סוגרו, ולהכי אין לו חזקה דמצי אמר שמעון מה שלא מחיתי [ו]לא עיכבתי מלפותחו מפני שלא היה היזק ראייה שבעת שהוא סגור אני משתמש בכל חצירי ובעת פתיחתו אני משתמש בחצירי בצידי החלון מכאן ומכאן כי בחלון צר אינו יכול [לראות] אלא (בחצי) [בחצר] שכנגד החלון ואיני (חצר) [חסר] מתשמיש חצירי אפילו שעה אחת וזה נהנה וזה לא חסר הוא. ואם פותח ראובן חלון הצורי שיכול להוציא ראשו בו לחצירו של שמעון ולא עיכבו ולא מיחה בו הוי חזקה, שהרי מונעו מתשמיש חצירו לגמרי בשעה (שחוב) [שחלונו] פתוח שהרי יכול להוציא ראשו ולראות בכל החצר, ואף על פי (שבאת) [שבעת] שהוא סגור יכול להשתמש, (ש)בעת פתיחתו אינו יכול להשתמש ומחסרו מתשמיש היה לו למחות וכיון דלא מיחה מחלו(נת) ונתן לו רשות, וחלון צורי זה נמי עשוי לתשמיש אויר ולא לאורה ופעמים פותחו ופעמים סוגרו. ובחלון צורי פליגי רבי זירא ור' אילא, ר' זירא אומר למטה מד' אמות שנוח תשמישו לפתחו ולראות בו ויכול לעכב עליו שלא יפתחנו שהרי יש בו היזק ראייה כדפרשינן ואם לא מיחה הוי חזקה, למעלה מד' אמות שאין נח תשמיש לפתוח ולראות בו אלא אם כן יעלה במעלות או בסולם, אין לו חזקה, ואינו יכול לעכב עליו מלפתחו דהוה ליה כחלון המצרי ובשביל ראייה והשקפה לא יטרח [לעלות] מעלה ואינו מונעו מתשמישו בחצר והוה ליה זה לא נהנה וזה לא חסר. ורבי אילא אמר למעלה מארבע אמות נמי אין לו חזקה כדקא אמרינן דכיון דלא ניחא תשמישא בשביל ראייה אחת לא יטרח ויעלה ולהכי שתק ולא עכבו, אבל אם רוצה לעכבו יכול לעכבו מלפתוח דאמר ליה זימנין דסלקת וטרחת ותיראה בחצירי ותמנענו מתשמיש ותחסרינו. ומדחלון צורי דתנן במתניתין דאין לו חזקה למטה מד' אמות כדמוקי לה ר' זירא ורבי אילא, חלון המצרי נמי דתנן דאין לו חזקה למטה מד' אמות נמי מיירי, ועלה קאמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא הוי חזקה, שאם לא היה לראובן אורה מצד אחר ופתח חלון אורה אפילו (צד) [צר] כל שהוא למטה מד' אמות כיון דניחא תשמישתא להציץ ולראות בו כל שעה בחצירו של שמעון שכנגד החלון ומונעו מתשמיש באותו מקום לגמרי שחלון של אורה למעלה פתוח ואיכא היזק ראייה באותו מקום והוה ליה למחות ומדלא מיחה הוי חזקה, ולא דמי לחלון המצרי שאינו לאורה אלא לתשמיש אויר דהתם אחרי שקיפתו סוגרו ויכול להשתמש במקום שכנגד החלון בעת סגירתו כדפרישית, אבל חלון של אורה [אינו סגור לעולם ואינו יכול להשתמש נגדו לעולם, אבל חלון של אויר] שהוא למעלה מד' אמות (ש)אין לו חזקה לא לר' זירא ולא לר' אילא, דהא אין מונעו לשמעון מלהשתמש בחצירו ולא יטרח ויעלה בשביל לראות בו ואין כאן היזק ראייה, ולהכי לא מיחה. וכל שכן חלון של ראובן שהוא למעלה מגגו של שמעון שאין עליו תשמיש ואין בו היזק ראייה שלא היה לשמעון למחות לא בשביל היזק ראייה ולא בשביל תשמיש דאפילו לר' אילא אין לו חזקה לראובן והא אם היה בא שמעון למחות לא היה יכול דזה נהנה וזה לא חסר הוא וכגון זה כופין על מידת סדום, ושלומם ושלום תורתם יגדל לעד.
הננו משיבים על שאילתך במיעוט דעתינו. מה שאמר' שיש לראובן גם חלונות אחרים לאורה בביתו, מה בכך מכל מקום גם זה חלון מועיל שיש לו אורה יותר. ופירוש חלון המצרי אין לו חזקה אפילו למטה מד' אמות דיש לו היזק ראייה ויכול למחות, מיהו הואיל דלא קביעא תשמישתא שהוא קטן ואינו עשוי לאורה אלא לתשמיש שהוא עראי אין לו חזקה דיכול לומר לא חשתי למחות שאמרתי והלא עראי הוא היום או למחר יסתלק. ושל צורי שהוא גדול וגלי דעתיה שרוצה לקובעו זמן מרובה והוא למטה מד' אמות שמזיק לו בראייתו ולא מיחה לפיכך יש לו חזקה, דאין הטעם בשביל שאינו יכול להוציא ראשו משום דאין היזק ראייה, שהרי מכל מקום כנגדו הוא רואה, ותדע מדר' יהודה דאמר אם יש לו מלבן כו' שיש בו היזק ראייה ואפילו הוא קטן, ואין הטעם [אלא] משום קביעות, שאם אין בו היזק ראייה מאי טעמא דרבי יהודה נהי דקביע הוא ע"י מלבן והלא אפילו חלון אם הוא למעלה מד' אמות אין לו חזקה הואיל דאין לו היזק ראייה, ועוד [תנן] החלונות מלמעלן ומלמטן וכשנגדן ד' אמות [כ"ב.] ותני עלה מלמטה כדי שלא יעמוד ויראה וכו', והלא לשם אינו מכניס ראשו בחלון אלא עומד בכותל ורואה כנגד החלון וקא חשב ליה היזק ראייה. ומה שאמר שמואל ולאורה כל שהוא הוי חזקה, היינו למטה מד' אמות דוקא שיש היזק ראייה והוא תשמיש קבוע שהוא לאורה, אבל למעלה מד' אמות נהי תשמיש קבוע הוי הרי הוא כחלון צורי דאמרינן למעלה מארבע אמות אין לו חזקה. ומה שאמרת היכא שעל הגג פתוח חלונות לא היה מזיק לו לשמעון כלום הואיל דלית תשמיש לשם, ידענו שסברתו אף על פי (שאינו) [שאנו] רואין היזק ראייה בגגי [ו':] שני בתים משני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה כו', זה רוצה לומר בשביל שהיו גגותיהן שווין והיו משתמשין, אבל בזמן הזה אין (דרוב) [דרך] בני אדם להשתמש בגגין, הדבר נראה, אבל אין אנו יודעין אם יש לסמוך על סברותינו. ומה שאמרת לפרש הא דאמרינן דגוי אין לו חזקה אלא בשטר אם דוקא גוי על ישראל אבל על חבירו גוי אית חזקה, וכי יש לגוים דיני חזקות של שלשה שנים והלא אין להם אלא בדינא מלכותא כדאמרינן [נ"ה.] (ואדישת) [ואריסת] דפרסאי ארבעין שני וכו'. יצחק ברבי מרדכי נ"ע. משה בר' יואל.
שלום רב ועצום מאתי הכותב ומאת כל החבורה אליך אשל הגדול הרב ר' אליעזר בר' נתן אשרי הדור שאתה שרוי בתוכו שאינו יתום ואינו אלמון ודבריך טובים ונכוחים נשמעו לפנינו וברוך אתה וטעמך ברוך כי הם דברי אלהים חי. ובמשפט החלונות כוונתה יפה דרשת ויטיבו דבריך ופירושך בעינינו, אבל אגיד לך את הרשום מה שנראה בעיני מזה החלון שעשה ראובן על גג של שמעון, תלוי הדבר בראיית בית דין ובדיעות בני העיר אם אותו הגג אינו עשוי להגביה וקודם (זוכה) [זכה] באותו חלון אין לשמעון לסתום כנגדו, ודמי להא דאמרינן בפרק לא יחפור הבא לסמוך בצד המיצר [י"ז:] אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך ומפרש בשדה העשויה וכו' וכי פליגי בשאינה עשויה אביי אמר וכו' ורבא אמר אינו סומך דכי היכא דאת ממלכת וחפרת אנא נמי ממליכנא וחפירנא ואיכא דאמרי בשדה שאינה [עשויה] דברי הכל סומך דטעמא דממליכנא לא אמרן לייפות טענה כי מאחר שלא באו לחפור בבת אחת בטענה דממליכנא אינו יכול לעכב על חבירו אלא כיון דקדים זכה אם היום או למחר מימלך וחפר צריך להרחיק כדי שלא יזיק בור חבירו שקדם ועשה, הכא נמי אם זה הגג אינו עשוי להגביה וקדם חבירו ועשה חלונו על גגו בטענת ממליכנא לא הוה יכול בעל הגג לעכב עליו וקדם וזכה בעל החלון, ואם עתה בא להגביהו צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ויאפיל, ואם אותו הגג היה עשוי להגביה אז מתקיים דינך לגמרי, כי מאחר שאינו יכול למחות בעל הגג בבעל חלון דלית ביה היזק ראייה כדאמרינן [ו':] היה חצירו למעלה מגגו של חבירו [כו'], אין לו חזקה לבעל החלון בין עשוי לאורה בין אין עשוי לאורה ויכול שמעון לבנותו לסתום כנגדו. ובעלי תריסין שבחבורותינו הטו דעתם כי כל בית עשוי להגביה [ע"כ] אין לו חזקה לבעל החלון. ואדוני חכם כמלאך האלקים מה שיראה בעיניו יעשה. משולם בר' נתן. יוסף בר' אליהו. נתן בר' משולם. מאיר בר' משה.
ואני זנב האריות פחות (שבכלים) [שבכולם] כמכניס תבן לעפריים ולא כעטרה להתגדל אך תלמיד אני ויושב לפני הרב ואמרתי בליבי לכתוב משוגתי על הדין אולי יתגלגל הדבר ואדעה מה יבינינו הרב לימים ושנים. הן דימה לך רבינו משולם הבא לפתוח חלון על גג חבירו המשופע לבא לסמוך בצד המיצר בשדה שאינה עשויה לבור, ואין הנידון דומה לי ראייה, ואפילו אם תימצא לומר דגג אינו עשוי להגביה כדבריו, ולא דמי דבשלמא התם כיון דברשות קעביד דהא לא מזיק בההוא שעתא מצי סמיך שפיר וכי הדר מימלך ובעי חפר איבעי להו אירחוקי כי היכי דלא תיזיק בורא דחבריה דאי לא מרחיק נפל כותל דידיה במיא וכולהו כותלי דחבריה נמי נפלי ואישתכח דמזיק לבור ומיא דחבריה, ולא משום דחבריה זכי בדידיה כלל דמאן מחיל ליה אלא (שקיל) דידיה אזקיה לדחבריה, אבל הכא בין לאורה בין לאו לאורה בין למטה מארבע בין למעלה מארבע לא מצי זכי בדחבריה דאף על גב [דאינו] עשוי להגביה מכל מקום כל שעתא דמימלך מגביה ליה דהא לא מזיק בדחבריה (כו') [כלום] דאורה דידיה הוא דקא שקיל דעד השתא לא זכה בה כלל ומאן אחלה גביה, אלא משום מידת סדום אמר[ינן] ליה [ש]אינו יכול למחות שלא יהנה חבירו מן האורה כל זמן שאינו חסר ממנה, אבל כשיהיה חסר יקח את שלו, וכגון זה אמרו חכמים אין לו חזקה ואינו יכול למחות. ולפותח פתח גבוה תחילה ברשות הרבים נמי לא דמי דהתם נמי כי הדר פתח ליה פתח כנגדו מזיק לה בדידיה והיזק ראייה שמיה היזק. ואתה תכריעיני לכף זכות ושלומך נצח. שמואל בר' אליעזר.
<h2>דף נט.</h2>
מגדל עזר אבן נזר הרב ר' אליעזר המקום יהיה בעזרו ויבקע כשחר אורך בלב אוהביך החתומים למטה, אמנה איגרת הזאת הובאה לידינו אע"פ שאין אנו כדיי אך ענותנותו (התבוננו) [תרבני], ונשיב כפי עניות דעתינו כי בחלונות שעל גגים אין מחזיקין זה על זה כאשר דן הרב וחרוץ משפטו אמת לאמתו, (מכמה) [דכמה] דברים שאין משתמשין בגגין ואין שם היזק ראייה ועוד ארבע וחמש שנים יפתח אדם חלון על גג חבירו (דלא) [ולא] יוודע לו כי (ש)על הגגין [אין] העין שולטת ומעשים בכל יום שפותחים וסוגרים בלא דין ודברים. ואף ר' זירא ור' אילעא לא נחלקו [נ"ט.] בחלון למעלה מד' אמות כי אם (ביטל) [ביכול] למחות שלא לפתוח, ר' זירא סבר אינו יכול למחות שהרי אם ירצה בעל החלונות יפיל כותלו עד ד' אמות שהרי שנינו [ה'.] מארבע אמות ולמעלה אין (מחיתין) [מחייבין] אותו, [ומאחר שאם ירצה הלה לסתור כותלו עד ד' אמות ויהא פרוץ לו מהכל הרשות בידו אף לחלונותיו אינו יכול למחות], ור' אילעא סבר כל זמן [שהחלון] קיים לא מצי לאיצטנועי מיניה ויש שם היזק ראייה (גם על ידי שדש מאחר שאם ירצה הלה לסתור כותלו עד ד' אמות ויהא פרוץ לו מהכל הרשות בידו אף לחלונותיו אינו) יכול למחות [ע"כ] אם רוצה להגביה כותלו ולבנות בירה גדולה נגד החלונות שהם למעלה מד' אמות יגביה ויבנה אין קול ואין עונה, וכל שכן בחלון שעל הגג.
ועל ששאל הרב אהא דאמרינן [ל"ה:] דגוי אין לו חזקה אלא בשטר, ה"מ גוי על ישראל אבל על חבירו גוי יש לו חזקה, או דילמא דלא שנא, בין חולקין אנו (כי) [בין לא], יש לומר אין זה דבר פסוק אלא בדינא דמלכותא (ש)יש לו [ו]דברים שאינן מיושרים בדינינו [דנין] על ידי דינא דמלכותא, ואף בשטרות שבין ישראל לחבירו העולין בערכאותן תנן בפ"ק דגיטין [י':] אע"פ שחתומין גוים כשרים ואמרינן בגמרא בשלמא מכר כו' אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא שטרא חספא בעלמא ומשני האמר שמואל דינא דמלכותא דינא, אלמא שאנו מטין דינינו לדינא דמלכותא הקבוע להם. והא דאמר ליה אביי לרב יוסף [נ"ד:] מי אמר שמואל הכי וכו' ומתרץ לה אביי (דודאי) [דורא] דרעוותא (בו) [כו'], נראית השיטה מסקנא דשמעתא שלא עמדו (דבריך) [דבריו] בהא דקאמר ומלכותא אמר לא ליקני איניש אלא באיגרתא מדרב הונא בר' אבין [ור' אבין] ור' אילעא וכל רבותינו שווין בדבר. והנה אנו רואין (ושוהע) שדינהו עכשיו בחזקה בלא שטר, והא דאמר רב יהודה מה גוי אין לו חזקה (אין לו) אלא [ב]שטר, אינו אומר שדבר זה פסוק להם, אלא כך אומר מה גוי המחזיק בשל ישראל ומערער אותו ישראל ואומר שלי הוא ובא לדון בפנינו והגוי אומר שמכר לו והביא עידי ישראל שהחזיק בה בשופי שלש שנים לא נידוננו בדין חזקה אלא בשטר (חזקה) ראייה שמכרה לו דשמא חוב היה לו עליו ועיכבו בעקיפין דסתם גוי [בא בעקיפין] וישראל זה שלא מיחה לא הפסיד כדאמרינן [ל"ו.] הני דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו, הכי נמי ישראל הבא מחמת גוי שלקח מן הגוי הקרקע שהיתה של ישראל והחזיק בה הגוי שני חזקה בטענת מכר או מתנה ויש לו עידי חזקה ובא ישראל אחר וערער על זה שלקחה מן הגוי ויש לו עדים שהיתה שלו אין סומכין על אותה חזקה שהחזיק בה אותו הגוי שלקחה ישראל זה ממנו אלא א"כ הביא שטר שלקחה אותו גוי מיד אותו ישראל שמכרה לו, והיינו דקאמר רב אשי אי אמר ישראל קמי דידי זבנה כו' משמע אפילו בלא שטר מועיל חזקה, והא דקאמר רב יהודה ניכסי הגוי הרי הן כו' קנה ומסקנא ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, שטרא לאו דוקא אלא עידי בטחון לפצות מעליו בלא עירעור וזהו במקום שטר ועדיין כל העולם עושין כן לפי שאין להן סופר מצוי. ואף על פי שאמרנו שיש להן חזקה, נראין הדברים שראובן שלקח הבית עם החצר אין לו חזקת אורה בחצר, משום דהבא מחמת [גוי] דינו כמחזיק בנכסי הגוי שאין לו בחזקתו חזקת אורה כדקאמר טעמא גוי מכי מטא זזי לידיה איסתלק ליה נמצא שהמחזיק עתה מחזק בא להחזיק אף על פי שהוא מכוחו, ולא דמי לישראל הלוקח מישראל שייפו חכמים כוחו למכור כל זכות שתבא לידו וכל שכן בדבר שהוא מוחזק בו. עד הנה דברי האחד. וזה מכתב שכנגדו. ועל דיני החזקה הא דאמרינן גוי אין לו חזקה אלא בשטר ידענו כי כל רז לא אנס ליה (ברא') [נראה] לנו שהדין תלוי בכך שבימי חכמים אין להם חזקה זה על זה ואין קונין זה מזה כי אם בשטר (ידענו וכי) [וכן] ישראל מגוי, כדאמרינן בבבא בתרא [נ"ה.] ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה אין מוציאין אותה מיד השיני מאחר שלא נכתב שטר לראשון, ואם לא היה עדיין נוהג ממנהג זה במקומכם הרי טוב, ואם קונין במעות בלא שטר הכל הולך אחר המנהג נהרא נהרא ופשטי כדין מלכי המדינות כי אף בימי החכמ[ים] הולכת אחר מנהג מדינה ומדינה כדאמר שמואל [שם] (דאריחת) [דאריסותא] דפרסאי עד ארבעין [שנין] [ו]במקומינו קונין במעות בלא שטר. גם על החלון אם מנהג במקומכם דינא דמלכותא שמחזיקין מחלונות גוי על חבירו, גם זה שקנה מן הגוי יכול להחזיק כי כל זכותו מכר לאותו שקנה ראשון, ואם אינן מחזיקין זה על זה כמו שבמקומינו אין מחזיקין זה על זה אין בדברי המוחה כלום, ואם לא בנה כך את הבית ביד הארמאי אין בכך כלום כי ידם תקיפה וכמה דברים צריך לעשות להם דרך בקשה ואף כי הדין עמנו וצורינו יאיר עינינו בתורתו. אליהו בר' יהודה, משה בר' יחיאל.
זאת שאילת דין חלונות אשר שאלתי לצרפת אבוא בקצרה אשר לא כדת לפני רבותיי שבצרפת אני החתום למטה המה הנקובים בשם, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו מאור הגולה (מורי ופרשיו מאור הגולה) מורי ורבינו נר ישראל רבינו יעקב בן רבינו מאיר אלופי ומיודעי הרב ר' אליהו ושעמו ורבינו משולם ושעמו והוצרכתי לשאול מחסידין. ראובן ושמעון שביתם מקורבין זה אצל זה ופתח ראובן חלון על גגו של שמעון כמה ימים, ועתה בא שמעון להגביה ביתו ולסתום חלונו של ראובן, ולראובן יש לו אורה בביתו מצד אחר, והנני דן בהלכה לפני רבותיי ומפרשה לפי דעתי ואם שגיתי המה יורוני. תנן [נ"ח:] חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה, פירוש ראובן הפותח חלון המצרי לחצירו של שמעון, ואינו פותחו לאורה כי יש לו אורה מצד אחר, אלא שפותחו לתשמיש אויר לישקף לראות בו לצד מזרח או למערב אין לו חזקה, כי הפותח לתשמיש אויר אינו פותחו אלא בשעה שהוא רוצה לישקף ולראות בו ואחר שקיפתו סוגרו, ולהכי אין לו חזקה דמצי אמר שמעון מה שלא מחיתי [ו]לא עיכבתי מלפותחו מפני שלא היה היזק ראייה שבעת שהוא סגור אני משתמש בכל חצירי ובעת פתיחתו אני משתמש בחצירי בצידי החלון מכאן ומכאן כי בחלון צר אינו יכול [לראות] אלא (בחצי) [בחצר] שכנגד החלון ואיני (חצר) [חסר] מתשמיש חצירי אפילו שעה אחת וזה נהנה וזה לא חסר הוא. ואם פותח ראובן חלון הצורי שיכול להוציא ראשו בו לחצירו של שמעון ולא עיכבו ולא מיחה בו הוי חזקה, שהרי מונעו מתשמיש חצירו לגמרי בשעה (שחוב) [שחלונו] פתוח שהרי יכול להוציא ראשו ולראות בכל החצר, ואף על פי (שבאת) [שבעת] שהוא סגור יכול להשתמש, (ש)בעת פתיחתו אינו יכול להשתמש ומחסרו מתשמיש היה לו למחות וכיון דלא מיחה מחלו(נת) ונתן לו רשות, וחלון צורי זה נמי עשוי לתשמיש אויר ולא לאורה ופעמים פותחו ופעמים סוגרו. ובחלון צורי פליגי רבי זירא ור' אילא, ר' זירא אומר למטה מד' אמות שנוח תשמישו לפתחו ולראות בו ויכול לעכב עליו שלא יפתחנו שהרי יש בו היזק ראייה כדפרשינן ואם לא מיחה הוי חזקה, למעלה מד' אמות שאין נח תשמיש לפתוח ולראות בו אלא אם כן יעלה במעלות או בסולם, אין לו חזקה, ואינו יכול לעכב עליו מלפתחו דהוה ליה כחלון המצרי ובשביל ראייה והשקפה לא יטרח [לעלות] מעלה ואינו מונעו מתשמישו בחצר והוה ליה זה לא נהנה וזה לא חסר. ורבי אילא אמר למעלה מארבע אמות נמי אין לו חזקה כדקא אמרינן דכיון דלא ניחא תשמישא בשביל ראייה אחת לא יטרח ויעלה ולהכי שתק ולא עכבו, אבל אם רוצה לעכבו יכול לעכבו מלפתוח דאמר ליה זימנין דסלקת וטרחת ותיראה בחצירי ותמנענו מתשמיש ותחסרינו. ומדחלון צורי דתנן במתניתין דאין לו חזקה למטה מד' אמות כדמוקי לה ר' זירא ורבי אילא, חלון המצרי נמי דתנן דאין לו חזקה למטה מד' אמות נמי מיירי, ועלה קאמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא הוי חזקה, שאם לא היה לראובן אורה מצד אחר ופתח חלון אורה אפילו (צד) [צר] כל שהוא למטה מד' אמות כיון דניחא תשמישתא להציץ ולראות בו כל שעה בחצירו של שמעון שכנגד החלון ומונעו מתשמיש באותו מקום לגמרי שחלון של אורה למעלה פתוח ואיכא היזק ראייה באותו מקום והוה ליה למחות ומדלא מיחה הוי חזקה, ולא דמי לחלון המצרי שאינו לאורה אלא לתשמיש אויר דהתם אחרי שקיפתו סוגרו ויכול להשתמש במקום שכנגד החלון בעת סגירתו כדפרישית, אבל חלון של אורה [אינו סגור לעולם ואינו יכול להשתמש נגדו לעולם, אבל חלון של אויר] שהוא למעלה מד' אמות (ש)אין לו חזקה לא לר' זירא ולא לר' אילא, דהא אין מונעו לשמעון מלהשתמש בחצירו ולא יטרח ויעלה בשביל לראות בו ואין כאן היזק ראייה, ולהכי לא מיחה. וכל שכן חלון של ראובן שהוא למעלה מגגו של שמעון שאין עליו תשמיש ואין בו היזק ראייה שלא היה לשמעון למחות לא בשביל היזק ראייה ולא בשביל תשמיש דאפילו לר' אילא אין לו חזקה לראובן והא אם היה בא שמעון למחות לא היה יכול דזה נהנה וזה לא חסר הוא וכגון זה כופין על מידת סדום, ושלומם ושלום תורתם יגדל לעד.
הננו משיבים על שאילתך במיעוט דעתינו. מה שאמר' שיש לראובן גם חלונות אחרים לאורה בביתו, מה בכך מכל מקום גם זה חלון מועיל שיש לו אורה יותר. ופירוש חלון המצרי אין לו חזקה אפילו למטה מד' אמות דיש לו היזק ראייה ויכול למחות, מיהו הואיל דלא קביעא תשמישתא שהוא קטן ואינו עשוי לאורה אלא לתשמיש שהוא עראי אין לו חזקה דיכול לומר לא חשתי למחות שאמרתי והלא עראי הוא היום או למחר יסתלק. ושל צורי שהוא גדול וגלי דעתיה שרוצה לקובעו זמן מרובה והוא למטה מד' אמות שמזיק לו בראייתו ולא מיחה לפיכך יש לו חזקה, דאין הטעם בשביל שאינו יכול להוציא ראשו משום דאין היזק ראייה, שהרי מכל מקום כנגדו הוא רואה, ותדע מדר' יהודה דאמר אם יש לו מלבן כו' שיש בו היזק ראייה ואפילו הוא קטן, ואין הטעם [אלא] משום קביעות, שאם אין בו היזק ראייה מאי טעמא דרבי יהודה נהי דקביע הוא ע"י מלבן והלא אפילו חלון אם הוא למעלה מד' אמות אין לו חזקה הואיל דאין לו היזק ראייה, ועוד [תנן] החלונות מלמעלן ומלמטן וכשנגדן ד' אמות [כ"ב.] ותני עלה מלמטה כדי שלא יעמוד ויראה וכו', והלא לשם אינו מכניס ראשו בחלון אלא עומד בכותל ורואה כנגד החלון וקא חשב ליה היזק ראייה. ומה שאמר שמואל ולאורה כל שהוא הוי חזקה, היינו למטה מד' אמות דוקא שיש היזק ראייה והוא תשמיש קבוע שהוא לאורה, אבל למעלה מד' אמות נהי תשמיש קבוע הוי הרי הוא כחלון צורי דאמרינן למעלה מארבע אמות אין לו חזקה. ומה שאמרת היכא שעל הגג פתוח חלונות לא היה מזיק לו לשמעון כלום הואיל דלית תשמיש לשם, ידענו שסברתו אף על פי (שאינו) [שאנו] רואין היזק ראייה בגגי [ו':] שני בתים משני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה כו', זה רוצה לומר בשביל שהיו גגותיהן שווין והיו משתמשין, אבל בזמן הזה אין (דרוב) [דרך] בני אדם להשתמש בגגין, הדבר נראה, אבל אין אנו יודעין אם יש לסמוך על סברותינו. ומה שאמרת לפרש הא דאמרינן דגוי אין לו חזקה אלא בשטר אם דוקא גוי על ישראל אבל על חבירו גוי אית חזקה, וכי יש לגוים דיני חזקות של שלשה שנים והלא אין להם אלא בדינא מלכותא כדאמרינן [נ"ה.] (ואדישת) [ואריסת] דפרסאי ארבעין שני וכו'. יצחק ברבי מרדכי נ"ע. משה בר' יואל.
שלום רב ועצום מאתי הכותב ומאת כל החבורה אליך אשל הגדול הרב ר' אליעזר בר' נתן אשרי הדור שאתה שרוי בתוכו שאינו יתום ואינו אלמון ודבריך טובים ונכוחים נשמעו לפנינו וברוך אתה וטעמך ברוך כי הם דברי אלהים חי. ובמשפט החלונות כוונתה יפה דרשת ויטיבו דבריך ופירושך בעינינו, אבל אגיד לך את הרשום מה שנראה בעיני מזה החלון שעשה ראובן על גג של שמעון, תלוי הדבר בראיית בית דין ובדיעות בני העיר אם אותו הגג אינו עשוי להגביה וקודם (זוכה) [זכה] באותו חלון אין לשמעון לסתום כנגדו, ודמי להא דאמרינן בפרק לא יחפור הבא לסמוך בצד המיצר [י"ז:] אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך ומפרש בשדה העשויה וכו' וכי פליגי בשאינה עשויה אביי אמר וכו' ורבא אמר אינו סומך דכי היכא דאת ממלכת וחפרת אנא נמי ממליכנא וחפירנא ואיכא דאמרי בשדה שאינה [עשויה] דברי הכל סומך דטעמא דממליכנא לא אמרן לייפות טענה כי מאחר שלא באו לחפור בבת אחת בטענה דממליכנא אינו יכול לעכב על חבירו אלא כיון דקדים זכה אם היום או למחר מימלך וחפר צריך להרחיק כדי שלא יזיק בור חבירו שקדם ועשה, הכא נמי אם זה הגג אינו עשוי להגביה וקדם חבירו ועשה חלונו על גגו בטענת ממליכנא לא הוה יכול בעל הגג לעכב עליו וקדם וזכה בעל החלון, ואם עתה בא להגביהו צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ויאפיל, ואם אותו הגג היה עשוי להגביה אז מתקיים דינך לגמרי, כי מאחר שאינו יכול למחות בעל הגג בבעל חלון דלית ביה היזק ראייה כדאמרינן [ו':] היה חצירו למעלה מגגו של חבירו [כו'], אין לו חזקה לבעל החלון בין עשוי לאורה בין אין עשוי לאורה ויכול שמעון לבנותו לסתום כנגדו. ובעלי תריסין שבחבורותינו הטו דעתם כי כל בית עשוי להגביה [ע"כ] אין לו חזקה לבעל החלון. ואדוני חכם כמלאך האלקים מה שיראה בעיניו יעשה. משולם בר' נתן. יוסף בר' אליהו. נתן בר' משולם. מאיר בר' משה.
ואני זנב האריות פחות (שבכלים) [שבכולם] כמכניס תבן לעפריים ולא כעטרה להתגדל אך תלמיד אני ויושב לפני הרב ואמרתי בליבי לכתוב משוגתי על הדין אולי יתגלגל הדבר ואדעה מה יבינינו הרב לימים ושנים. הן דימה לך רבינו משולם הבא לפתוח חלון על גג חבירו המשופע לבא לסמוך בצד המיצר בשדה שאינה עשויה לבור, ואין הנידון דומה לי ראייה, ואפילו אם תימצא לומר דגג אינו עשוי להגביה כדבריו, ולא דמי דבשלמא התם כיון דברשות קעביד דהא לא מזיק בההוא שעתא מצי סמיך שפיר וכי הדר מימלך ובעי חפר איבעי להו אירחוקי כי היכי דלא תיזיק בורא דחבריה דאי לא מרחיק נפל כותל דידיה במיא וכולהו כותלי דחבריה נמי נפלי ואישתכח דמזיק לבור ומיא דחבריה, ולא משום דחבריה זכי בדידיה כלל דמאן מחיל ליה אלא (שקיל) דידיה אזקיה לדחבריה, אבל הכא בין לאורה בין לאו לאורה בין למטה מארבע בין למעלה מארבע לא מצי זכי בדחבריה דאף על גב [דאינו] עשוי להגביה מכל מקום כל שעתא דמימלך מגביה ליה דהא לא מזיק בדחבריה (כו') [כלום] דאורה דידיה הוא דקא שקיל דעד השתא לא זכה בה כלל ומאן אחלה גביה, אלא משום מידת סדום אמר[ינן] ליה [ש]אינו יכול למחות שלא יהנה חבירו מן האורה כל זמן שאינו חסר ממנה, אבל כשיהיה חסר יקח את שלו, וכגון זה אמרו חכמים אין לו חזקה ואינו יכול למחות. ולפותח פתח גבוה תחילה ברשות הרבים נמי לא דמי דהתם נמי כי הדר פתח ליה פתח כנגדו מזיק לה בדידיה והיזק ראייה שמיה היזק. ואתה תכריעיני לכף זכות ושלומך נצח. שמואל בר' אליעזר.
<h2>דף סג:</h2>
ראובן היה לו בתים וחדר גדול ומרתף גדול תחת כל החדר והיה החדר חלוק במקצתו ונתן לבתו בית אחד וחדר קטן של אבנים מאחריו החלוק מן החדר הגדול והמרתף שתחת החדר במדת החדר (שהיא כל ימי חייו ואחרי מות אביה ראובן נישתמשו אחיה והיא כל ימי חייה ונתן לה והמרתף של המותר היה תחת החדר שנתן לה ונשתמשו באותו פתח יציאה וביאה אביה עד כאן באותו פתח במרתף) [והמרתף המותר שהיה תחת החדר לא נתן לה ונשתמשו באותו פתח במרתף יציאה וביאה היא ואביה כל ימי חייו ואחרי מות ראובן אביה נשתמשו אחיה והיא באותו פתח במרתף] ואחר מות אחיה נפלה הירושה לחתנו. (ותבעט) [ותבעה] בת ראובן את חתן אחיה לדין ואמרה נתן לי אבי החדר והמרתף שתחת החדר והנני רוצה לחלוק ולגדור חלקי המגיע(ו)[י], והשיב חתן אחיה איני רוצה לחלוק שלא יסתם דרכ(ו)[י] וגם אורה לא יהיה ל(ו)[י] במרתף שלי ואני רוצה להחזיק בו כאשר החזיקו בו חמי ואביו כל ימיהם, והביאה בת ראובן שטר מתנתה לב"ד וימצא כתוב בשטר ונתתי לבתי פלונית הבית של עצים שלפני החדר והחדר של אבנים כמו שהוא חלוק והמרתף שתחת החדר שתשמש בו כדרך שהיה משתמש בו ר' משולם בעוד שהיה דר בבית. והי' מקצת הדיינין אומרים כי הדין עמה שהנותן בעין יפה נותן ולא שייר דרך אפילו לעצמו. ונשאלתי אני אליעזר והשבתי, אילו כתוב בשטר המתנה והמרתף שתחת החדר ושתק, ודאי נותן בעין יפה נותן ולא שייר לעצמו, אלא דכתב שתשתמש בו כדרך שנשתמש בו ר' משולם, ור' משולם והוא נשתמש דרך אותו פתח ודאי שייר דרך לעצמו ולצאת ולבא דרך אותו פתח, דכל לישנא יתירה ליפויי מילתא קאתי כדאמר בפרק המוכר את הבית בבבא בתרא ותו לא מידי. ועוד שהחזיקו אביה ואחיה כל ימי חייהם להשתמש כדרך שנשתמש עם ר' משולם כמשמעות השטר, ש"מ דהכי עיקר.
<h2>דף קלה:</h2>
בנו של ראובן היה לו זקוק וחצי ביד שמעון אחי אביו, וחלה בן ראובן ושלח אחר עדים וציוה בפניהם ונתן זקוק וחצי לראובן אביו ולא מיחת (ל)אשתו, והיקל מחולי ועמד והלך על משענתו, ואח"כ הכביד עליו חליו ושלח עוד אחר שמעון דודו ואחר עדים ואמר לשמעון זקוק וחצי שיש לי מידך תנהו לאבי אחיך, ואז מיחת אשתו ונפטר לבית עולמו. ואפוטרופס של אלמנה תפס שמעון לדין וטענו זקוק וחצי שיש לך בידך משלה ומשל בעלה תניהו לה, והשיב שמעון בעלה נכדי ציוה לתת לראובן אביו וקיימתי את דבריו, וחייבו ב"ד את שמעון לתת לה הכסף, ואמר שמעון כתבו לי פסק דין ואראה לחכמים יודעי דת ודין ואם כדין דנתוני אקיים מצוותכם, וכתבו פסק דין אפטרופס של האלמנה טען לשמעון ושמעון השיב כאשר דברתי וראינו שאין במתנתו של ראובן כלום מפני כמה דברים וחייבנו שמעון לתת הכסף לאלמנה, ועוד שהרי הלך על משענתו, ועוד שהרי מיחת האלמנה במתנה, ומה שהראנו מן השמים כתבנו וחתמנו. והביא ראובן אותו פסק דין לפנינו, וראינו ששמעון עשה כדין שנתן לראובן את הכסף ואין לאלמנה על שמעון כלום ודינה עם ראובן, שאפילו אם לא ציוה בנו של ראובן לתתו לאביו היה הדין לתתו לו שהרי הוא יורש את בנו כי לא היה לו יורש אחר דתנן [כתובות פ"ד.] מי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב ויורש ר' טרפון אומר נותן לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שהכל צריכין שבועה ואין היתומין צריכין שבועה, הכא נמי כיון דהאלמנה צריכה שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומין ינתן לאב שהוא יורש וא"צ שבועה וכדין עשה שמעון אין לחייבו, וכל שכן השתא דצוה לתת לו ומצוה לקיים דברי המת. ואי משום שהלך על משענתו בבית הויא חזרה ממתנתו אמרו בית דין דהמתנה לאו מתנה, עומד והולך בשוק תנן [גיטין ע"ב.], והכא לא הילך בשוק. ואי משום דחזר וציוה וניתבטלה ראשונה, איברא לא נתבטלה, וכי תנן [ב"ב קנ"ב:] דייתיקי מבטלת דייתיקי, היינו היכא דכתב ללוי וחזר וכתב ליהודה דודאי חזר מלוי והוא הדין אם ציוה לתת ללוי וחזר וציוה לתת ליהודה דודאי אחרון קנה דהדר ביה מראשון, אבל הכא דתרוויהו לאחד אין כאן ביטול אלא קיום. ואי משום דמיחת בשנייה, לא הויא מחאה דהא קיימה בראשונה. ועוד דבשנייה היה במעמד שלשתן וקנה מיד כשאמר הכסף שבידך תנהו לפלוני, וכיון דקנה שוב אינה יכולה למחות. ועוד הא מעשים בכל יום שאדם נותן מטלטלין בלא דעת אשתו אע"פ שמשועבד לה בזמן הזה, ואם רוצים להשוות שיעבוד מטלטלין לשיעבוד קרקע (ו)לא יתן אדם מטלטלין בלא אשתו, אלא ודאי כי תקינו דורות האחרונים כתובה מטלטלין מפני שאין להם שדות וכרמים בזמן הזה, דומיא דמקרקעי תיקנו מטלטלין שהן בעין לאחר מיתה וסמכו בשעת הדחק על ר' מאיר שאמר [כתובות פ"א:] מטלטלין משתעבדי לכתובה אפי' בזמן דאיכא מקרקעי, דתיקנו דומיא דגמלים של ערביא [שם ס"ז.] ותותבי דבי מיכסי ושקי דתמרוריא (ותעלי) [ואשלי] דקמחוניא שהן מטלטלין שהן בעין, ואפילו מטלטלין שאינן בעין והיא תופסת אותן כשמת כמה שיש בידה וגובה השאר מן המטלטלין שהוא בעין כשומת בית דין אע"ג דתפסה לאחר מיתה דהכי אמרינן [שם צ"ו.] אלמנה שתפסה מטלטלין בכתובה מה שתפסה תפסה ואין כח ביד הב"ד להוציא מידה אפי' בזמן שהיה שיעבודא על הקרקעים וכל שכן ששיעבודא על המטלטלין, אבל להוציא מטל[טלין] שהן ביד היתומין ליתן לה לא ראיתי מימי אפי' בזמן הזה. ואם מה שחייבו את שמעון משום דר' נתן דאמר [שם י"ט.] [מוציאין מזה ונותנין לזה], הא אמרינן [שם פ"ב.] לא אשכחן תנא (דמקיל) [דמחמיר] תרי (קולי) [חומרא] בכתובה, דר' מאיר דאית ליה מטלטלי משתעבדי לית ליה דר' נתן ור' נתן לית ליה דר"מ, הילכך אפי' (הכביד) [היה ביד] שמעון הכסף לא היה להם להוציא מידו ולתת לה וכל שכן שנתן [לראובן] שאין לחייבו ליתן לה.
<h2>דף קלט.</h2>
הנני יוסף בר' נתן עבדך תלמידו באתי לשאול על דין ראובן שתבע את שמעון לדין וטענו בהיותך במדינת הים הלויתי לאשתך [מ'] פשיט[ים] על קונטריסים של סליחות ובחזירתך ממדינת הים בקשת ממני להשאילם לך וכך עשיתי ועתה השיבם לי, ענה שמעון, אותם קונטריסים אבדתי בבית הכנסת, ואילו הן בידי לא הייתי מחזירם לך כי שלי הם. תשובה דעתי נוטה שאם מודה אשת שמעון שמישכנן לראובן במ' פש[יטים] שחייב שמעון לפרוע חובת אשתו, דתניא [ב"מ ק"ד.] ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שחייבת, אלמא אדם פורע חובת אשתו ומה לי חוב קרבן ומה לי חוב אחר. ואמרינן [ב"ב קל"ט.] שלחו ליה מבי לשמ' ילמדינו רבינו לוותה ואכלה ועמדה ונישאת מהו בעל לוקח הוי ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות או יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשין שלח להו תניתוה נשאו גדולות ישאו קטנות מאי לאו נשאו גדולות לבעל שלוו ולקחו מחלקן של קטנות ופירנסו עצמן ונשאו לבעל ישאו קטנות מבעל שפרע הקטנות מן הבעלים של (גדולים) גדול[ות] מה שלוו, אלמא לוותה ואכלה ועמדה ונישאת מלוה מוציא מיד הבעל, וכ"ש כשלוותה כשהיא תחתיו שהוא חייב במזונותיה, ואע"ג דשני [שאני] פרנסה דאית ליה קלא והוי כמלוה בשטר, לא סמכינן אהאי שינויא אלא אשינויא בתרא דשני גבי ד[ר]בין שוויה רבנן כיורש משום פסידא (דמלוה וכן בפרק יש נוחלין) [דאלמנה]. ואל תשיבני (ב)[מ]פרק בתרא דכתובות [ק"ז:] מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי, דהתם כיון שעמד מאליו שהבעל לא אמר לו לעשות וגם היא לא לוותה הימנו ולמי יתבע חובו (הילכתא) [הילכך] פסיד, אבל לותה ואכלה הבעל משלם. ובפרק (ג') יש מותרות [יבמות פ"ה.] אמרי' בעא מיניה ר' יוחנן מר' אליעזר אלמנה לכ"ג גרושה לכהן הדיוט יש לה מזונות וכו' עד לא צריכא שהלך בעלה למדינת הים לוותה ואכלה מאי א"ל אין לה, טעמא דפסולה היא [הא] כשירה הבעל משלם. ואין שמעון יכול לומר (איהו) [אילו] היו בידי לא הייתי מחזירם לך כי שלי הם, אלא יחזיר או הקונטרסים או הפשיטים. ואם אין האשה מודה תשבע שלא מישכנה ולא לוותה ממנו כלום, או ישבע ראובן ויטול. אם מתה האשה, ישבע שמעון שבועת יורשין שלא פיקדה לו לפרוע ולא אמרה לו. וצורי יצילני מעונש הדין.
<h2>דף קנב:</h2>
בנו של ראובן היה לו זקוק וחצי ביד שמעון אחי אביו, וחלה בן ראובן ושלח אחר עדים וציוה בפניהם ונתן זקוק וחצי לראובן אביו ולא מיחת (ל)אשתו, והיקל מחולי ועמד והלך על משענתו, ואח"כ הכביד עליו חליו ושלח עוד אחר שמעון דודו ואחר עדים ואמר לשמעון זקוק וחצי שיש לי מידך תנהו לאבי אחיך, ואז מיחת אשתו ונפטר לבית עולמו. ואפוטרופס של אלמנה תפס שמעון לדין וטענו זקוק וחצי שיש לך בידך משלה ומשל בעלה תניהו לה, והשיב שמעון בעלה נכדי ציוה לתת לראובן אביו וקיימתי את דבריו, וחייבו ב"ד את שמעון לתת לה הכסף, ואמר שמעון כתבו לי פסק דין ואראה לחכמים יודעי דת ודין ואם כדין דנתוני אקיים מצוותכם, וכתבו פסק דין אפטרופס של האלמנה טען לשמעון ושמעון השיב כאשר דברתי וראינו שאין במתנתו של ראובן כלום מפני כמה דברים וחייבנו שמעון לתת הכסף לאלמנה, ועוד שהרי הלך על משענתו, ועוד שהרי מיחת האלמנה במתנה, ומה שהראנו מן השמים כתבנו וחתמנו. והביא ראובן אותו פסק דין לפנינו, וראינו ששמעון עשה כדין שנתן לראובן את הכסף ואין לאלמנה על שמעון כלום ודינה עם ראובן, שאפילו אם לא ציוה בנו של ראובן לתתו לאביו היה הדין לתתו לו שהרי הוא יורש את בנו כי לא היה לו יורש אחר דתנן [כתובות פ"ד.] מי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב ויורש ר' טרפון אומר נותן לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שהכל צריכין שבועה ואין היתומין צריכין שבועה, הכא נמי כיון דהאלמנה צריכה שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומין ינתן לאב שהוא יורש וא"צ שבועה וכדין עשה שמעון אין לחייבו, וכל שכן השתא דצוה לתת לו ומצוה לקיים דברי המת. ואי משום שהלך על משענתו בבית הויא חזרה ממתנתו אמרו בית דין דהמתנה לאו מתנה, עומד והולך בשוק תנן [גיטין ע"ב.], והכא לא הילך בשוק. ואי משום דחזר וציוה וניתבטלה ראשונה, איברא לא נתבטלה, וכי תנן [ב"ב קנ"ב:] דייתיקי מבטלת דייתיקי, היינו היכא דכתב ללוי וחזר וכתב ליהודה דודאי חזר מלוי והוא הדין אם ציוה לתת ללוי וחזר וציוה לתת ליהודה דודאי אחרון קנה דהדר ביה מראשון, אבל הכא דתרוויהו לאחד אין כאן ביטול אלא קיום. ואי משום דמיחת בשנייה, לא הויא מחאה דהא קיימה בראשונה. ועוד דבשנייה היה במעמד שלשתן וקנה מיד כשאמר הכסף שבידך תנהו לפלוני, וכיון דקנה שוב אינה יכולה למחות. ועוד הא מעשים בכל יום שאדם נותן מטלטלין בלא דעת אשתו אע"פ שמשועבד לה בזמן הזה, ואם רוצים להשוות שיעבוד מטלטלין לשיעבוד קרקע (ו)לא יתן אדם מטלטלין בלא אשתו, אלא ודאי כי תקינו דורות האחרונים כתובה מטלטלין מפני שאין להם שדות וכרמים בזמן הזה, דומיא דמקרקעי תיקנו מטלטלין שהן בעין לאחר מיתה וסמכו בשעת הדחק על ר' מאיר שאמר [כתובות פ"א:] מטלטלין משתעבדי לכתובה אפי' בזמן דאיכא מקרקעי, דתיקנו דומיא דגמלים של ערביא [שם ס"ז.] ותותבי דבי מיכסי ושקי דתמרוריא (ותעלי) [ואשלי] דקמחוניא שהן מטלטלין שהן בעין, ואפילו מטלטלין שאינן בעין והיא תופסת אותן כשמת כמה שיש בידה וגובה השאר מן המטלטלין שהוא בעין כשומת בית דין אע"ג דתפסה לאחר מיתה דהכי אמרינן [שם צ"ו.] אלמנה שתפסה מטלטלין בכתובה מה שתפסה תפסה ואין כח ביד הב"ד להוציא מידה אפי' בזמן שהיה שיעבודא על הקרקעים וכל שכן ששיעבודא על המטלטלין, אבל להוציא מטל[טלין] שהן ביד היתומין ליתן לה לא ראיתי מימי אפי' בזמן הזה. ואם מה שחייבו את שמעון משום דר' נתן דאמר [שם י"ט.] [מוציאין מזה ונותנין לזה], הא אמרינן [שם פ"ב.] לא אשכחן תנא (דמקיל) [דמחמיר] תרי (קולי) [חומרא] בכתובה, דר' מאיר דאית ליה מטלטלי משתעבדי לית ליה דר' נתן ור' נתן לית ליה דר"מ, הילכך אפי' (הכביד) [היה ביד] שמעון הכסף לא היה להם להוציא מידו ולתת לה וכל שכן שנתן [לראובן] שאין לחייבו ליתן לה.
<h2>דף קעד.</h2>
על עסק ראובן ושמעון הדרין בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחד ב[י]ן הגוים ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה, ויצא שמעון ממבוי שהיה דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער שלו בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון, וטענו ראובן קא פסקת לחיותאי כי כל אותן שהן רגילין לבוא אצלי עד עתה באין אצלך, ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרין זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנינו, וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאין בני אדם מב' צדדין פעמים עוברין לפני פתח של זה ופעמים לפני פתח (שעל) [של] זה אבל פתח של זה (מהו קצני) [מהחיצונים] הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך. ועתה רבותי היכי נדייניה להאי דינא אי (כרבה) [כרב הונא] דאמר [ב"ב כ"א:] דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה מצי מעכב וכל שכן אבר מבואה אחריתי, וסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא מדאמר(י) רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה ואמר ליה רבא אפילו תימא רבנן וכו' ומדמהדר רבא לאוקמי לרב הונא כרבנן ש"מ דעיקר הוא, וברייתא נמי כרב הונא דייקי דתניא [שם כ"א.] היזק אחד מבני מבוי שביקש לעשות רופא וכו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיותיה לא כל שכן ותניא נמי מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא וכו', ואף על גב דתניא תיובתא עושה אדם חנות (בתוך) [בצד] חנותו של חבירו, הא מוקמינן לה כרבנן תנא קמא (כרבן) [דרבן] שמעון ורב הונא דאמר כרבן שמעון וכיון דמוקמינן דרב הונא כרבן שמעון עיקר הוא דאמר רבי יוחנן [ב"ב קע"ד.] כל מקום ששנה רבן שמעון [בן גמליאל] במשנתינו הלכה כמותו וברייתא נמי קרויה משנה חיצונה ואמרינן נמי שנו חכמים בלשון המשנה וכו', ונדון אחר רב הונא. או (דליכא) [דילמא] כיון דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה ואמר(ינן) דבר מתא אבר מתא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו הואיל ואינו שכינו בעיר ואי שייך בכרגא הוי כשכינו בעיר ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעיר אבל לא אצלו במבוי שלו ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב וכל מילתא (דתנא) [כתנא] קמא דרבן שמעון אזלא. ובעי רב הונא בריה דרב יהושע אבר מבואה דעלמא מאי, כלומר הא דאמר תנא קמא ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ומצי לאוקומי. ועלתה בתיקו, ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותיה דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון, או דילמא כיון דפסק ליה לחיותיה הוי כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא. ואם תמצא לומר דממונא הוא ולקולא, מי אמרינן כיון דרב הונא סבר דפלוגתא דרבנן ורבן שמעון [אינו] אלא [ב]ב' שכנים במבוי וקאמר איהו (כרבנן) [כרבן] שמעון ולרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה אי אפילו שכינו שבעיר קאמרי רבנן, כרב הונא דיינין דפשיטא ליה דבשכינו שבעיר לא פליגי דוודאי מעכב. ואמרינן [ב"מ ע"א.] הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לו חנות וימעט חיותו, מכלל דאם לא קראו לא יסמוך והיינו כרב הונא ודיינין כוותיה. על כל דבריי יעיינו רבותי אשר להם גולת עליות וגולות תחתיות ואור יקרות וקיפאון ויעמידוני על האמת.
תשובה מה ידענו ולא תדע כי עמך מקור ומה יוסיף מקורינו אכזב האמנם לא אבית לשתות כי אם לתהות בקנקן ואף חדש אין בו ולשאת ביתר שאת את ראשינו וענוותך תרבינו ואנחנו לא הגענו לשלשת הרועים ועל כי אין מסרבין לגדול ולא נשים יד על פה לפי מעט דיעה בינה וראות עינינו נשיבו מילין לפי חורפך בטילין ומשוגותינו אתנו תלין. חזרנו על כל צידי ראיות, דוקא קאמר דאוקי ריחיא דהיזיקו ניכר ומצוי ופוסק חייו מההוא דאין לו מחיה כי אם בזה, אבל שאר משא ומתן עם בני מבוי שלו אפילו רב הונא [מודה] דלא מצי מעכב. אי נמי כגון חנות וחייט שהוא אומנתו זה חייו, אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלות ברבית אין נראה שיכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך. ולדבריך אין אחד דר עם חבירו כלל, ועוד אפילו רב הונא דאסר להעמיד רחיים הני מילי לבני מבוי שלו אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולין לעכב דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקלאי כו' מעלמא אתו ולעלמא (לא) [ל]יזבנו וכל שכן בן מבוי שהעמיד ריחים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב רק שלא יטחון לבני מבוי שלו שרגילים אצלו, והכי נמי שמעון יכול להלות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפילו לרב הונא. ועוד דמוקמינן רב הונא כרבן שמעון ואין הלכה כמותו בברייתא, דהכי משמע באלו טריפות [נ'.] גבי בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן דלית הלכתא כוותיה בברייתא, וגבי אבל איצטריך [שם] לפסוק הלכתא כוותיה ומייתי סייעתא [מ]דשמואל [דאמר] הלכה כדברי המיקל באבל, וגם במסכת שבת בפרק רבי אליעזר [קל"ו.] מי פליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה (וכו') [כמותו], ואף רבי יוחנן גופא מסיק התם [חולין שם] [דלית] הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ולא פרכינן מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון וכו', אלא היינו טעמא דבברייתא לא אמר רבי יוחנן הלכה כמותו, ועוד ממילתיה דייקא מדקאמר במשנתינו ולא אמר מקום ששנה סתם כדאמר גבי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי בכל דוכתא מפי רבינו הלוי. ועוד מדרב הונא בריה דרב יהושע בעי לה [בר] מבואה אבר מבואה אחרינא ועלתה בתיקו והיינו לשון בעל התלמוד שסידר הגמרא ועלתה בתיקו, שמע מינה הכי סבירא ליה. ועוד אמרינן [ב"מ ק"ח:] האי מאן דזבין ארעא מגוי אמצרא דישראל חבריה לית ביה משום דינא דבר מצרא דאמר ליה אריא אברחי מינך, ואי (אתה) [איתא] לימא ליה פסקת לי לחיותא שיהו עוברים עליך וקונים ממך ונושאין ונותנין עמך אלא ש"מ אינו טענה. ומה שאמרת מאחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן, אין הנדון דומה לראיה דהתם דוקא בני חצר מצי מעכב דאינם יכולים לסבול דריסת רגל כל האדם וחצר הרשות קנוי להם לבני חצר אבל מבוי רשות כל אדם הוא ודריסת הרגל וזה עושה בשלו וזה עושה בשלו. ומה שפסקו הגאונים הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו להעמיד חנות בצד חנותו, רבינו שלמה [בב"מ ע"א.] שדא ביה נרגא והביא מההוא דאמר בכתובות [נ'.] באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו התם מה שייך לומר להעמיד חנות ולפסוק חייו אלא להתריס ולהתקוטט עמו קאמר. ואפילו לדברי הגאונים, לא מצית למידק מינה דמי שאינו קורא לחבירו רשע מצי מעכב שלא יפסקו חייו אפילו לשכינו, דמצינו למימר אבר מתא אחריתא מצי מעכב דהואיל ולא קראו רשע אסור לפסוק חייו אבל לשכינו אפילו לא קראו רשע מצי לפסוק ולא מעכב. ומה שאמרת דשייך הכא תיקו דאיסור, קיבלנו מרבינו הקדוש הלוי דאפילו הא דאמרינן תיקו דממונא לקולא קשה בעיניו מה שייך לומר קולא גבי ממונא דאי להא קולא לכשנגדו חומרא הוא הואיל המוציא מחבירו עליו הראיה וכל שכן דאיסורא לא שייך למימר הכא נמי (דהוא) [דהא] ממש גוזל או מוסר כל ממון חבירו דיותר נוטל נשמתו מזה והוי (חרם) [גורם] בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא. וכאשר ראינו וידענו כתבנו לך ואת לא תעבד עובדא כי אם בבינתך וחכמתך כי עמך תמות חכמה ובאורך ימים תבונה. תמיה אני אליעזר על פה קדוש רבינו שלמה שפירש יורד עמו לחייו להתקוטט ולהתריס עמו גבי בנו, הרי נוכל לפרש גבי בנו נמי שיקפח פרנסתו ולא יפרנסנו כפירוש הגאונים גבי קורא לחבירו רשע שמעמיד חנות ומקפח פרנסתו. ומה שכתבו הגוזל או מוסר ממון חבירו הוי גורם בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא, חלילה כי יש איסור בדבר כדאמר בפרק לא יחפור [כ"ג.] זאת אומרת גרמה בנזקין אסור. ופירשתי שם פירוש יפה בזה הספר [דף ק"א ע"ד].
